חרדת נטישה אצל ילד בן 5

הי,

בני בן 5 ובחודש-חודשיים האחרונים הוא סובל מחרדת נטישה (לדעתינו): כל בוקר הפרידה בגן היא קשה וצריך "לקרוע" אותו מאיתנו, הוא לא מוכן להשאר לבד באוטו גם לא לשנייה שאזרוק את שקית האשפה לפח הסמוך, אפילו לא רוצה לשחק מחבואים בגינה או ללכת לחברים בלעדינו. אתמול הוא היה צריך לשירותים כשהוצאתי אותו מהגן - אמרתי לו שאחכה לו מחוץ לדלת הגן כי התחיל חוג ולא רציתי להפריע והוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן ובסוף ויתר והחליט להתאפק עד שנגיע הביתה...
אני בקשר טוב עם הגננות ויודעת שאחרי שאנו הולכים הוא בסדר גמור - אני סומכת עליהן לגמרי ואני לא חושבת שיש בעיה בגן.

מאז ומתמיד הוא היה קשור אלינו מאוד ויחסית אני חושבת שהוא ילד רגיש - תמיד ההסתגלות לגן חדש לדוגמא היתה לא קלה, אבל בדרך כלל אחרי שבועיים-שלושה זה היה מסתדר והוא הלך לגן באופן נורמאלי לחלוטין. גם השנה, כשבוע לפני חגי תשרי הוא כבר נפרד יפה והלך לגן בלי בכי הוא התנגדות.

מה שקרה לאחרונה הוא שביום כיפור האחרון ירדתי בערב איתו ועם אחיו בן ה-3 לרחוב לנסוע בבימבות. בשלב כלשהו אחיו הקטן הלך לאיבוד ולא מצאנו אותו קרוב ל-15-20 דקות.
אני לא נכנסתי לפאניקה, היתה לי אינטואיציה פנימית שהכל בסדר, אבל הוא כן נלחץ. אחרי שמצאנו אותו, הוא שמר עליו באובססיביות וכל פעם שהוא רק קצת התרחק מאיתנו הוא היה נכנס ללחץ שמא הוא ילך לאיבוד שוב. במילה אחת אציין שאחיו הקטן, הילד שהלך לאיבוד, הוא בסדר גמור ולא נראה שהאירוע השפיע עליו יותר מידי.

העניין של אי הרצון להשאר לבד מלווה אותנו מאז אבל בגלל שהיתה חופשה לא קישרנו בין המאורעות. חשבנו שקשה לו לחזור למסגרת ושפשוט כיף לו יותר עם אמא ואבא. אתמול בגינה רצינו לשחק יחד מחבואים בגינה ואחיו הקטן התנדב להיות הסופר. הוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן שאחיו יהיה הסופר וגם לא רצה לספור בעצמו. כששאלנו למה, הוא אמר שהוא מפחד שהוא ילך לאיבוד. רק אז נפל לנו האסימון שכל ההתנהגות שקרתה לאחרונה קשורה לאותו אירוע ביום כיפור. עד אז חשבנו שזה קשור להסתגלות לגננת החדשה, פינוק וכדומה ולצערי תגובתנו היתה בהתאם ("אתה צריך להתנהג כמו ילד בוגר, אתה כבר גדול" ולפעמים כשפגה סבלנותנו זה גם היה בטונים פחות סבלניים...). לא נגענו נכון בשורש הבעיה...

שאלתי אחרי כל הסיפור הארוך הזה היא כיצד נכון לדבר איתו? מה לומר לו? מה לא לומר לו? איך לנסוך בו את הבטחון שוב? אני הרי לא יכולה לומר לו "אף פעם לא תלך לאיבוד" כי עובדה שדברים כאלו יכולים לקרות. האם נכון להיוועץ באופן פרטני?

בינתיים תליתי לו את מספר הטלפון שלי על המקרר על מנת שיוכל ללמוד אותו ולהתקשר אלי במידה והוא הולך לאיבוד. אציין גם שבדרך כלל במקומות הומים אני מציידת אותם בכיסיהם בכרטיס ביקור עם הפרטים שלי ומנחה אותם שאם במקרה הם הולכים לאיבוד, שיתנו את הכרטיס למישהו מבוגר ושיבקשו להתקשר אלי. באותו יום כיפור שכחתי לעשות את זה...

אודה לעצתכם
כרמל