מרימה ידיים לכניעה

שלום רב,
בני בן ה14 הוא ילד מקסים, כבר ממש לקראת נער.
יש לו אח בן 4.
הפרש שלהם מבחירה כמובן.
אני חד הורית, אך מקבלים כל מה שרק רוצים ומבקשים.

בשנה האחרונה אני רואה שלבן הגדול יש קטע מוזר של "לסמן וי" על כל דבר שמבקש ומקבל אך לא ממש צריך אותו. כאילו להשיג את המוצר ולבחון עד כמה רחוק אני מגיעה בכל דבר שמבקש. שוחחתי איתו על כך שהתקופה האחרונה אנחנו בקשיים כלכלית ואינני עובדת כרגע והוא בשלו. אני מתחילה להרגיש מנוצלת וכמו "ארנק מהלך" ולא אמא.
מה אפשר לעשות בנידון שהילד גם ככה לא מעריך כלום, שאני קונה שם עליי פס וכשאני לא קונה אותו דבר, זרת אומרת אין הבדל , שום הערכה ואפילו לא מילת תודה, רק לקחת ולקחת העיקר כדי לצבור ולהשיג את המבוקש.

דבק שני שמציק לי מאוד:
כאשר הולך לבית אביו שמתגורר אצל הוריו עד כה (בגיל 43), הילד משם מדבר איתי כמו לזבל, שאני מתקשרת לנייד שלו לראות אם הגיע לשם בשלום, עם אוטובוס, הוא אומר לי: מה רצית? אין לי כוח לדבר איתך עכשיו.
וכאשר אני מבקשת ממנו להתקשר שמגיע במקום שאני אתקשר הוא אומר לי בסדר אמא, וברגע שיוצא לא שומעת ממנו יומיים שלמים אם אני לא מתקשרת בעצמי.
למה זלזול כזה? ייתכן שהוא רוצה להיראות "חלק מהם" כנגדי ולהראות לי שהוא משלהם?
אני מרגישה קרועה, מצד אחד מנצל אותי עד השקל האחרון, מצד שני זורק אותי לעזעזל, אפילו אם אני חולה במיטה לא יכין תה, או יזרוק זבל.
השקעתי בו בחינוך, מורים מרוצים, עוזר בבית הספר, מופת בחוץ, בבית סיוט.

איפה שגיתי?
מה ניתן לעשות? מאוחר מדי לשנות פה?
אשמח להכוונה. נואשתי.