ערבוב בין דמיון למציאות

שלום, בני בן הארבע הוא ילד בוגר וחכם מגילו (לדברי הגננות).. לאחרונה הוא התחיל לא לומר את האמת והבנתי שזה שלב בתפתחותי ואני אכן לא מודאגת. מה שמתאיג אותי זו תופעה שהחלה גם לאחרונה בה הוא ממציא דברים. דברים שכמובן לא קרו. למשל כשהכנתי לו אוכל לגן ולא היה מקום בקופסת האוכל לתפוח שרצה ושמתי את התפוח בקופסת פלסטיק קטנה, הוא טען בתוקף שהגננת לא מרשה להביא 2 קופסאות. כשחז מהגן עם הקופסא והתפוח בתוכה אמר שאכן, הגננת לא הרשתה לו לאכול כי אסור להביא 2 קופסאות. לאחר בירור, זה לא היה ולא נברא.. או שהוא מספר שהוא היה עם אבא בהצגה כזו או כזו כי הוא שמע ילד אחר שסיפר משהו דומה והוא בצורה רצינית ביותר משליך את הסיטואציה על עצמו ומתעקש שזה קרה ושאר דברים וסיטואציות שלא קרו..
שאלתי היא איך להגיב לזה? כשאני יודעת בוודאות שזה לא קרה. מצד אחד, אני לא רוצה להרוס לו את הדימיון ומצד שני נראה לי שזה משהו שצריך לשים לב אליו.