בכי, בכי , בכי

הבכי הוא אמצעי התקשורת של פעוטות. כישורי השפה שלהם דלים מאוד וכל תסכול או בקשה מתבצעים לרוב באמצעות בכי. להורים זה לא פשוט לשאת את הבכי הזה אבל העצה הכי טובה לשלב הזה הוא להיות סובלניים לבכי הזה. דבר נוסף שמומלץ להתמודדות עם בכי הוא לדבר אתה בכל ארוע בו היא בוכה, להמליל את מה שנראה לך שהיא רוצה להגיד לך. לדוגמא: "מפריע לך...", " "את רוצה שאמא תגיע מיד ולא נעים לך לחכות אבל אמא צריכה לסיים והינה ...", הכוונה היא לתת מילים לבכי, להפגין הבנה לתסכולים שלה, ולהציב גבולות של מציאות. סך הכל זה גיל עם המון תסכולים, הרצון לעצמאות גובר ותלות בהורים עדיין רבה.
שושי יעקובי
פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית

תודה רבה , זה תמיד נחמד לשמוע שכל מה שקורה הוא בגדר הנורמלי..:)
בכל אופן, האם לומר לה :"כשתפסיקי לבכות, נחזור לשחק ולדבר ולהתחבק" (כמובן אחרי שאמרתי שאני מבינה אבל.. וכלום לא עוזר) האם אמירה כזו היא נכונה?
אני מחכה עד שהיא תפסיק מעצמה (כך נוהגת גם הגננת שלה) ולפעמים זה לוקח הרבה זמן ואני מרגישה שההתעלמות שלי מולילדה אצלה עוד תסכול. (היא מתחילה לרקוע ברגליים וכו'..)
שוב,
תודה

אני מאמינה שיש גישות שונות בחינוך ואת צריכה למצוא את הדרך שמתאימה לך. הילדים מגיבים אחרת מול גננת מאשר מול ההורים. כלומר יכול להיות שמול הגננת הילדה אכן תפסיק לבכות ואילו מולך רק תגביר את הבכי. בגיל שנה ושמונה חודשים עדיין קשה לה להגיב בהתאם להתנייה שאת מציבה. קשה לה ללמוד שהיא צריכה להפסיק לבכות ואז תקבל את מה שהיא זקוקה לו, כי עד עכשיו היא למדה בדיוק את ההפך. בכי הוביל לתגובה שלך ולהרגעת המצוקה. לכן אני חושבת שצריך להענות לבכי ותוך כדי בכי לדבר אתה, להרגיע ולהסביר. אם תתסכלי אותה היא עלולה ללמוד את ההפך ממה שאת מעוניינת: שרק עם הרבה בכי הרצונות שלה נענים.
שושי יעקובי