ילדה בת 3- דובי לא לא

הרשו לי להשיב בשם בתכם:
"כמה קשה להיות קטנה.
להיות בסך הכל בת שלוש, (יש לה ברזומה שלוש חופש גדול....) ולהרגיש שהדמויות שמטפלות בי ואמורות לאהוב אותי הכי בעולם - נלחמות בי!!!
אני בסך הכל רוצה להרגיש שאני שם, חשובה, אהובה, רצויה, ולפעמים אני מרגישה שמתקלקל לי, וכולם כועסים עלי - אז אני נבהלת ומקצינה את הבכי והיללות ואז הם ממש ממש ממש כועסים!! "

ועכשיו הרשו לי לענות לכם בצורה "בוגרת":
בגיל שנתיים - ארבע הילד מגלה את היופי שבעצמאות. זהו גיל שהם רוצים להחליט על עצמם. הם מתחילים את שלב ההיפרדות - ההבנה שהיא זה לא אתם!! חלק מההתנהגויות העצמאיות מקבלות חיזוק: למשל אם היא אוכלת לבד וכו' ועל חלק מההתנהגיות של העצמאות אתם כועסים - ואז היא מתבלבלת!!!
היא בוחנת דרככם את הכוח שלה בעולם. אם אתם צועקים היא צועקת חזק יותר ובכך מנסה להוכיח לעצמה(!!) שהיא מסוגלת לעמוד מולכם ואז - מול כל העולם.
היא צריכה לחוות אתכם כהורים חזקים אבל אמפטים. להמליל:"אני רואה שאת כועסת, אבל מאוחר וחייבים להתלבש", לא בכעס - בבגרות. מאותה נקודה היא תתחיל להבין שיש שם מבוגר שמחליט ולא מבוגר במלחמה. נסו לכעוס פחות. "מעגלי הכעס" - מאוד שואבים, את כל הנוכחים...
היא יודעת בדיוק איפה נקודות החולשה שלכם והיא מיללת כי זה מוציא אתכם מדעתכם, היא מקצינה את מה שעובד!! ולכן - אתם חייבים להחליט שאתם משנים את ההתייחסות כלפיה מטעונה לאמפטית ומטרור לסמכות. עניין של החלטה - תאמינו לי!
תחליטו על שיגרה, (שעות קימה לבוש אוכל) ותקיימו אותה כאילו מדובר על קיר בטון. לא זזים מילימטר. בלי כעס. כעובדה.
וביתר הדברים תנו לה להרגיש מנצחת - כך תפתחו אצלה את תחושת המסוגלות העצמית.
אם לא עובד
פנו לייעוץ.
בהצלחה!!
ענת זפרני