ביתי בת 4

שלום אלה,
באופן טבעי, עם כניסתה לגן (עד השנה היתה בבית?) הילדה שלך נחשפת למכלול של התנהגויות. חלקן מוצלחות ויעילות - כמו דרכים ליצירת קשר עם חברים, וחלקן פחות - "שטויות" כדברייך.
כהורים אחראים, נשמע שאתם בהחלט מבחינים בשינויים, ודואגים לעצב את התנהגויותיה באופן התואם את הערכים שלכם.

את מקשרת את התגובה שלי לפציעות עם ההתנהגויות שלמדה בגן. יתכן שיש קשר, אך לא בהכרח. ילדים בוחרים בהתנהגויות שונות מכל מני סיבות.
אכן לא ברור מה גורם לה לברוח (מה הכוונה "בזמן האחרון"?). יתכן שחוותה תגובה עזה מדי עבורה באחת הפעמים בהם נחבלה, או אף ראתה תגובה שכזו כלפי ילד אחר. תגובה עזה אין פירושה בהכרח שלילית. גם תגובה חיובית (כביכול) של עודף תשומת לב והתייחסות לחבלה כאירוע קשה עשויה להיות חוויה שלילית לילד.

ככלל, ילד או ילדה לא חייבים לבכות כאשר הם נחבלים. לעיתים הכאב קשה מנשוא, אך לא פעם מה שעשוי להיראות לנו כמכה חזקה נחווה על-ידי הילד כאירוע לא משמעותי. פעמים רבות ילדים מרימים ראשם לעבר דמות המטפל, והפרשנות שלהם לעוצמת המכה מושפעת מהבעתו והתנהגותו של המטפל.

בשלב זה אני מציע להמשיך לבחון את התנהלותה מבלי להתערב באופן אקטיבי.
אפשרי שהיא מתרחקת דווקא בגלל נסיונות "להתערב לה" בדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הכאב. היו שם בשבילה כשהיא צריכה אתכם, כמו שאתם יודעים להיות. זכרו שבשלב הנוכחי היא מבקשת שבמצבים כאלה תאפשרו לה מרחב ותנו לה אותו.

במקביל, נסו לבחון אם הילדה נמנעת באופן כללי מבכי (גם בשעת תסכול למשל)? האם היא נמנעת מביטויי תסכול או ביטוי שלילי כלשהו? מה קורה כשהיא בגן (בדקו עם הגננת)?
במידה והימנעותה מהפגנת תחושות שליליות הינה רחבה יותר, יתכן שכדאי להוועץ עם איש מקצוע.

בעניין אחר רק אעיר לגבי דברייך: "אנחנו מחזקים אותה כל הזמן עם זה שהיא ילדה נפלאה ועוזרת כל הזמן".
אינני יודע כיצד זה נעשה, אבל אין צורך לחזק "כל הזמן" ובטח שלא בדרך קבע ותדיר מדי.

יאיר סהר

שלום אלה,
באופן טבעי, עם כניסתה לגן (עד השנה היתה בבית?) הילדה שלך נחשפת למכלול של התנהגויות. חלקן מוצלחות ויעילות - כמו דרכים ליצירת קשר עם חברים, וחלקן פחות - "שטויות" כדברייך.
כהורים אחראים, נשמע שאתם בהחלט מבחינים בשינויים, ודואגים לעצב את התנהגויותיה באופן התואם את הערכים שלכם.

את מקשרת את התגובה שלי לפציעות עם ההתנהגויות שלמדה בגן. יתכן שיש קשר, אך לא בהכרח. ילדים בוחרים בהתנהגויות שונות מכל מני סיבות.
אכן לא ברור מה גורם לה לברוח (מה הכוונה "בזמן האחרון"?). יתכן שחוותה תגובה עזה מדי עבורה באחת הפעמים בהם נחבלה, או אף ראתה תגובה שכזו כלפי ילד אחר. תגובה עזה אין פירושה בהכרח שלילית. גם תגובה חיובית (כביכול) של עודף תשומת לב והתייחסות לחבלה כאירוע קשה עשויה להיות חוויה שלילית לילד.

ככלל, ילד או ילדה לא חייבים לבכות כאשר הם נחבלים. לעיתים הכאב קשה מנשוא, אך לא פעם מה שעשוי להיראות לנו כמכה חזקה נחווה על-ידי הילד כאירוע לא משמעותי. פעמים רבות ילדים מרימים ראשם לעבר דמות המטפל, והפרשנות שלהם לעוצמת המכה מושפעת מהבעתו והתנהגותו של המטפל.

בשלב זה אני מציע להמשיך לבחון את התנהלותה מבלי להתערב באופן אקטיבי.
אפשרי שהיא מתרחקת דווקא בגלל נסיונות "להתערב לה" בדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם הכאב. היו שם בשבילה כשהיא צריכה אתכם, כמו שאתם יודעים להיות. זכרו שבשלב הנוכחי היא מבקשת שבמצבים כאלה תאפשרו לה מרחב ותנו לה אותו.

במקביל, נסו לבחון אם הילדה נמנעת באופן כללי מבכי (גם בשעת תסכול למשל)? האם היא נמנעת מביטויי תסכול או ביטוי שלילי כלשהו? מה קורה כשהיא בגן (בדקו עם הגננת)?
במידה והימנעותה מהפגנת תחושות שליליות הינה רחבה יותר, יתכן שכדאי להוועץ עם איש מקצוע.

בעניין אחר רק אעיר לגבי דברייך: "אנחנו מחזקים אותה כל הזמן עם זה שהיא ילדה נפלאה ועוזרת כל הזמן".
אינני יודע כיצד זה נעשה, אבל אין צורך לחזק "כל הזמן" ובטח שלא בדרך קבע ותדיר מדי.