בת שנתיים וחצי עם חרדות בנושא צרכים

שלום נועה,

המצב שאת מתארת אכן נשמע קשה. בתך סובלת כנראה מ"טראומה" בעקבות יציאות כואבות, ומאז חוששת לחזור לעשיית צרכים רגילה. זוהי תופעה מוכרת של "מעגל קסמים" בו הכאב שהיה גרם להימנעות, שמובילה להתאפקות ולעצירות וחוזר חלילה.
אני מבינה שהטיפול התרופתי מסייע לריכוך הצואה, אך בתך עדיין נמנעת ומתאפקת והדבר עשוי לגרום גם לכאבי בטן ועצירויות. מעבר לטיפול התרופתי ואולי גם שינוי בהרגלי התזונה, דרוש גם מרכיב התנהגותי. נסו לעבוד איתה על הרגלים קבועים של הליכה לשירותים, באופן נעים וללא מאבקים. נסו לעשות זאת באווירה חיובית ורגועה וללא לחץ שיעורר מאבקים או יגביר את החרדה. הציעו חיזוקים על עצם הישיבה הקבועה בשירותים, ללא תלות בשאלה אם היתה יציאה או לא, כלומר ה"הישג" יהיה הנכונות שלה לשבת ולעשות, ולא היציאה עצמה.
את מציינת כמה קשה לא להגיב למצב הקיצוני אליו היא מגיעה וניתן להבין זאת, אך נסו עד כמה שאפשר לא להיענות לדרישות שלה (כמו להרים על הידיים). העבירו מסר שהבעיה יכולה להיפתר והשתדלו להישאר רגועים. זהו תהליך שדורש סבלנות רבה. עם זאת, אם הדבר לא מביא לשיפור תוך זמן מה, מומלץ לפנות ליעוץ אצל איש מקצוע אשר מומחה לכך, על מנת למנוע מצב בו מתפתחת בעיה כרונית.
בהצלחה.

טלי שלום ותודה על תשובתך, הילדה איננה גמולה לכן אני מתקשה לחשוב על חיזוק חיובי מתאים כדי לעודד אותה לעשות בכוחות עצמה.
שאלה נוספת שעלתה במחשבתי- האם זה לא מתסכל או מזלזל שהיא במצב של בכי והיסטריה ואנחנו מגיבים ברוגע ושלווה למול זה? האם יש לך רעיון לעיצה או פעולה פרקטית שאפשר לעשות כשזה קורה אולי משפט כלשהו שירגיע אותה?
אשמח לתשובתך

אני מבינה את הקושי כשהיא עדיין לא גמולה אלא עושה בחיתול. עדיין ניתן לחשוב על אפשרות של הגדרת שעות מסוימות ל"התיישבות" וניסיון לעשות. תוכלו לשבת לידה ולבקש ממנה לנסות, אולי להקריא לה סיפור תוך כדי או כל דבר שיוכל להרגיע אותה.
לגבי התגובה לבכי שלה, אינני חושבת שתגובה רגועה משדרת זלזול. רצוי לא "להישאב" ללחץ שלה אלא לשדר שאתם לא מבוהלים כמוה. אתם מאמינים שכואב/קשה/מפחיד לה אבל גם בטוחים שיש לכך פתרון ושניתן להתגבר על הקושי.