שינוי בהתנהגות

שלום אמא,
התפרצויות זעם וכעס יכולים לנבוע ממגוון מקורות.
לאור זה שאת מתארת את בנך כילד מאוד שליו, זהיר רגוע מלידתו ומרבית הזמן גם כיום(?) מוביל אותי למחשבה שלפעמים דווקא אצל ילדים בעלי אופי מאוד נינוח לסביבה ומרצה רואים לעיתים התפרצויות זעם המפתיעים מאוד את הסביבה. הדבר נובע מכך שבמרבית הזמן הילד חש שהוא עושה מאמצים עילאיים לרצות ולהתנהג לא כפי שהוא רוצה אלא כפי שהסביבה דורשת אך הדבר משאיר אותו עם תסכול שהוא לא מספיק לבטא יותר בחופשיות גם חלקים שלו שהם פחות רצויים לסביבה. כך שדרך התפרצות הזעם הוא מרגיש שזו דרכו היחידה לבטא את הרצון שלו.
האם כיוון זה מתחבר לבנך? אם תרצי נוכל לחשוב על עוד כיוונים או לפתח כיוון זה ולשם כך כתבי לנו יותר על בנך, על אופיו בכלליות ותתני דוגמה ספציפית אחת כשהוא התפרץ.

אוסיף עוד עניין שכנראה ישנה את התמונה- הבן הקטן שלי- 1.8, נולד הכי הפוך שיכול להיות: ילד שובב [כמו רוב הילדים] , דורש דברים בצעקות, משתמש במכות לפעמים, פעמים רבות זמן ההשכבה לישון הופכת לשעה של צרחות בלתי פוסקות....
אתמול למשל אחה"צ היה סביר- שיחקנו ביחד כשמדי פעם ללא סיבה נראית לעין בני הגדול הראה שהוא כועס והצלחנו יחד להוציא אותו מזה אך זה קרה מס' פעמים. כשהשכבתי את הקטן לישון, הגדול שיחק עם עצמו מאד יפה בעוד הקטן צורח... תמרנתי בין שניהם עד שהגיע הזמן להשכיב גם את הגדול ואז גם הוא התחיל לבכות ולצעוק... רק כשהגדול נכנס למיטה וקצת דיברנו, פתאום שניהם נרגעו...
אולי הוא מנסה את שיטות הפעולה של אחיו? איך גורמים לשניהם להבין שזו לא הדרך?
שוב תודה...

נשמע ש"השיטה" שהם לומדים היא שבאמצעות כעס משיגים תשומת לב ואת מה שאתה רוצה. זה טבעי שילדים מחפשים את הדרך היעילה ביותר "להפעיל" את הסביבה, זה אומר שהם נבונים ומתנסים בחוכמת חיים. את את תצטרכי לקחת את המושכות ולהדגים להם שלא מקבלים תשומת לב דרך הכעס. נשמע באמת שהצלחתם בזה בערב שאת מתארת, הצלחת לתת תשומת לב לכל אחד מבנייך כך שהם לא היו צריכים להילחם עליה דרך כעסים ועזרת להם לצאת מהכעס ולהיכנס לפעילות מהנה ובכך להראות להם שלא דרך הכעס משיגים תשומת לב אלא כשיוצאים מהכעס נהנים יחד.
המשיכי כך, סובלנות ועקביות והרבה כיף כשאתם יחד