הילדה שלי בכיתה ב מקבלת הוראה

שלום רוז, וסליחה על המענה המאוחר.
את מעלה סוגיה מאוד מורכבת, אשר בבסיסה השאלה המאוד מהותית:
איך לעזור מבלי לפתח תלות?

בעיני הסוגיה היא מורכבת בעיקר בגלל שהתשובה מאוד תלויה במאפיינים האישיותיים של הילד, אולם גם באלו של העוזר (הורה/דוד/מורה וכדומה).
למרות מורכבותה של הסוגיה, אתן מספר הנחיות כלליות, ואני מקווה שהן תעזורנה לך בהתמודדות עם השאלה.

כלל "הורים-ילדים-לימודים", או במילים אחרות: הילדים אחראים על הלימודים שלהם, כשם שההורים אחראים על הילדים שלהם. חשוב להימנע ממצב בו ההורה לוקח אחריות על התהליך הלימודי, ולכן אם בית הספר מביע עמדה "רכה" כלפי הכנת שיעורי בית, מאוד לא מומלץ שתביעי עמדה נוקשה יותר כלפיה. הלימודים עלולים להיות זירת מאבקים עם הילדים, כאשר התוצאה היא כמעט תמיד אחת: הילד מפנים שלימודים ושיעורי בית הם עונש.

חשש מהרגלי לימודים לקויים: אי-הכנה של שיעורי בית אכן עלול להשתרש כדפוס בשל תנאים מקלים ("לא קורה כלום"). לכן, אם נראה שבתך מוותרת מראש על הכנת שיעורי בית לטובת פעילויות אחרות, אני מציע לשוחח עם בית הספר ולברר כיצד לדעתם נכון להתמודד עם הסוגיה. לא הייתי פוסל לבקש מהמורה להביע קו פחות מקל, ויותר דורש, בהנחה שאי-ההכנה נובע מזלזול ברור, ולא מחשש או מקושי.

נוכחות תומכת: לאור קשייה האובייקטיביים של בתך, תוכלי להציע לה להכין שיעורי בית בזמנים מסוימים אותם תקבעי מראש - ובהם תוכלי להיענות לבקשותיה לעזרה במידת הצורך. חשוב שהיא תהיה זו שתכין את השיעורים, והנוכחות שלך (או של הורה/מטפל אחר) תהיה על מנת לעזור בקשיים בלבד (ולא כדי ללמד).

לסיכום, חשוב שלא יופעל כל "לחץ" להכנת שיעורי בית מצד ההורים ישירות כלפי הילד. יחד עם זאת, איני פוסל היעזרות בדמויות משמעותיות בבית הספר על מנת לעודד הרגלי למידה מתאימים יותר. כל זאת בתנאי שיעשה באופן רגיש, כך שלא תחוש שהיא מתמודדת לבד אל מול קושי "בלתי אפשרי".

בהצלחה!

שאין טעם להמשיך כי היא מאוד השתפרה אני כאמא מרגישה שיש פער ריגשי גדול בין מי שהיא למה שהיא

ההוראה מתקנת אמרה שאין טעם לשים עליה סטיגמה של איבחון לילדה שיש דימוי עצמי נמוך שנעשה הפסקה השנה ונקבל החלטות המהשך

מה אתה חושב על זה כי אני ממש מבולבלת?

שלום ROZ,

את מתארת את אחת הדילמות הקשות בהקשר של עזרה או טיפול אצל ילדים:
מתי העזרה דווקא מזיקה?

הסוגיה הזו היא מאוד מורכבת בעיני, כאשר מה שמנחה אותי הוא עקרון בסיסי לפיו אני עובד: כאשר נראה שהילד מסוגל להתמודד עם האתגרים שלפניו, גם ואולי אף במיוחד כאשר הוא נדרש להתאמץ מאוד, כדאי להשתדל להימנע מלהציע עזרה.

עזרה משולה אצלי לקביים. מחד, הם עוזרים לייצוב, ואף להתקדמות מסוימת. עם זאת, הם אינם מאפשרים תנועה חופשית או מהירה, וככל שנשתמש בהם יותר, כך נזדקק להם יותר (היות ששרירי הרגליים מתנוונים).

מתי בכל זאת עזרה נדרשת?
כאשר האתגרים נראים קשים עד בלתי אפשריים. במצב כזה נרצה לאפשר לילד להתקדם, גם אם בסיוע גדול, אולם לאורך כל התהליך כדאי לשים לב לנקודות בהן הוא מסוגל לבדו, ולאפשר לו זאת. המאמץ (המבוקר) בליווי הצלחה, באופן לא מפתיע מלמד אותו להתאמץ, גם כשקשה.

איך אפשר לעזור בלי לעזור?
עבור ילד, במיוחד בכיתות הנמוכות, לשבת לבד בחדר ולהכין שיעורי בית עשויה להיות חוויה מאוד לא נעימה. לכן, אפשר לעזור להקל על החוויה מבלי לעזור לו בהכנת השיעורים. ישיבה לידו בחלק מהזמן, מתן הסבר למהות השאלה (ולא התשובה), הדרכה כללית לגבי ארגון הלמידה, תמיכה והבעת אמונה ביכולת שלו - כל אלו יכולים להוות תמיכה נהדרת ללא עזרה בפועל.

נראה לי שיהיה נכון כרגע לקבל את עצת המורה בהוראה מתקנת, היות והיא הגורם המנוסה והמקצועי. במקביל, אני מקווה שעצותי מעלה יעזרו לך לתת לבתך את התמיכה שהיא זקוקה לה, ועזרו לך להביע את האמונה ביכולותיה.

את מוזמנת לשוב ולעדכן,

בהצלחה!

כזיכרון שפעם דיסלקציה גילו בכיתותמאוחרות ויש לי במשפחה דיסליקציה

שחררתי את העניין

תודה על העזרה