תמימות של ילדה

שלום דורית,
דאגתך לבתך מרגשת מאוד, ומשמח אותי לשמוע שבתך משתפת אותך באירועים כאלו.

כולנו רוצים להגן על ילדינו עד כמה שניתן. חשוב לשים לב שלעיתים הכעס שאנו מפנים כלפיהם, הנו למעשה הכעס שלנו על עצמנו, על כך שלא היינו יכולים להיות שם ולהגן עליהם בעת צרה. לעיתים מדובר בתחושת כאב גדולה שלנו, שמוצאת את ביטויה באופן כזה.

אני לא מאמין שניתן ללמד אסרטיביות. אבל כן אפשר לחזק את בתך ואולי להגדיל את הסיכוי שתנהג באסרטיביות בהמשך. בנוסף, מעודד מאוד לשמוע שיש לה חברות אחרות, עימן היחסים נראים אחרת.

לגבי סיטואציות כאלו בעתיד, אני ממליץ לשוחח עמה בצורה נעימה כמה שניתן, כאשר המטרה העיקרית היא שבתך תרגיש בנוח לשוב ולספר לך דווקא על אירועים קשים שהיא עוברת בחייה. כאשר היא מספרת לך, היא מחפשת נחמה. כאשר את תוקפת אותה, את משאירה אותה בודדה במערכה, ופגועה גם ממך.

בשיחה עימה הקשיבי לה. הקשיבי באמת. לאט. בשקט. במידת יכולתך שאלי שאלות שמאפשרות לה לתאר את המקרה וגם את תחושותיה לגביו. בהמשך תוכלי לשאול אותה אם היא מעוניינת שתחשבו יחד על דרך להתמודדות עם המצב. רק במידה ותרצה בכך, תוכלי להציע לה אפשרויות פעולה נוספות, ולאפשר לה להציע בעצמה דרכי התנהלות אחרות יעילות יותר.

לדעתי, המטרה העיקרית שצריכה לעמוד לנגד עינייך, אינה היותה אסרטיבית יותר או פחות, אלא חיזוק הקשר שלך איתה, כך שאת תמשיכי להוות עבורה כתובת להתייעצות, וגם לנחמה.

בהצלחה!