ילדה ביישנית

ביתנו בת חמש וחצי, ילדה שמחה, חכמה, מדברת בשטף מגיל צעיר, משתוללת עם אחותה, מסתדרת עם חברים בגן, אבל ביישנית בכל מיני סיטואציות.
כאשר מגיעים לביקור אצל הסבא והסבתא היא לא אומרת שלום. כאשר נותנים לה משהו היא לא אומרת תודה ונצמדת לאחד ההורים. כשהולכים ממקום מסוים היא לא אומרת להתראות.
אם היא נשארת אצל הסבתא כמה שעות היא נפתחת ומדברת וצוחקת ומשחקת בצורה נהדרת.
אנו הסברנו לה כמה פעמים שצריך להיות מנומסת ולהגיד שלום, תודה, להתראות כו'.
גם בגן במהלך הארוחות כששואלים אותה מה היא רוצה לאכול, היא לעיתים לא עונה.
כשאנו שואלים אותה לאחר מכן למה זה ככה, היא אומרת שהיא מתביישת, או כל מיני סיבות אחרות, כמו שהיא לא יודעת את השם של המאכל שאותו רצתה לבקש.
היא מבקרת אצל חברות אחרי הגן וגם מסכימה שהורים אחרים יאספו אותה מהגן אל חברה. אבל כשאנחנו באים לאסוף אותה וההורה שאסף אותה שואל אותה שאלה, היא לא עונה. התגובה של ההורה היא בדרך כלל, משהו בסגנון "אה היא לא מדברת"...
חלקם פשוט לא מציקים לה, וחלקם מעירים הערות.
אצל הסבא וסבתא מצד אחד מעירים לה הערות בצחוק כמו, "מה, את עדיין לא יודעת לדבר", וזה חוזר על עצמו בכל ביקור. אצל סבא וסבתא מצד שני, הם לא מסכימים בשום אופן למצב ובכל פעם יוצרים ויכוח סביב זה, וטוענים שאנחנו לא מחנכים את הבנות שלנו. כמו כן, מתנים מתן ממתק באמירת תודה, אבל היא לא אומרת תודה ולא מקבלת את הממתק ולעיתים בוכה. הם לא מפסיקים להגיד לה שזה לא מנומס ושהיא חייבת להגיד שלום ולהתראות, והיא רק נצמדת אל הרגליים שלנו ומחכה שנלך. הדבר חוזר על עצמו כבר חודשים רבים. לסיכום בתנו מקבלת הערות אין סוף מהסביבה הבוגרת על זה שהיא ביישנית ולא מדברת ומואשמת אין סוף בזה שהיא לא מנומסת. וגם כלפינו יש ביקורת מצד הסבא והסבתא.
אודה לעזרתכם, מה להגיד לביתנו, ומה להגיד למבוגרים שלא מרפים מהעניין.