בן שנה ושמונה

אשמח לתגובה, נראה לי שהתפספס

שלום רותם,
אענה בקרוב באריכות.
רק אומר שמהתיאור שלך עולה התפתחות תקינה לחלוטין של ילד שמתקרב לגיל שנתיים.
הורים רבים חווים תחושה של "מה קרה לילד שלי?".

בינתיים חשוב להגיב באופן מותאם לסיטואציה - להקפיד על מה שצריך לעשות (ללכת לגן, לחזור הביתה, להתקלח), מבלי לעשות שינויים והתאמות על בסיס משא ומתא, מכיוון שעל כל דבר הוא הרי לא מסכים.

במקביל חשוב לא להיכנס למאבקים או ויכוחים מילוליים.

שלום רותם,
כאמור מהתיאור שלך עולה התפתחות תקינה לחלוטין של ילד שמתקרב לגיל שנתיים.
הורים רבים חווים תחושה של "מה קרה לילד שלי?".

ההתנהגות מסוג זה קשורה לתהליך הבשלה תקין של חלקים במוח האחראים על תחושת העצמאות והנפרדות. כדי להרגיש אחר ונפרד מההורים, הילד מתחיל להתנסות ביציאה מהגבולות המוסכמים, ובחינה של המשמעות הכרוכה בכך.
זו בחינה טבעית, שאינה נעשית על מנת להכעיס, למרות שהיא מוציאה הורים רבים משלוותם.

בעיני חשוב להגיב באופן מותאם לסיטואציה - להקפיד על מה שמבחינתכם בנכם צריך לעשות (ללכת לגן, לחזור הביתה, להתקלח, לאכול רק כאשר יושבים על הכסא), והכל בהתאם לסט ההתנהגויות שאתם - ההורים - החלטתם עליו כקו החינוכי המתאים לתפיסתכם.
כדאי מאוד להשתדל שלא לעשות שינויים והתאמות על בסיס משא ומתא, מכיוון שעל כל דבר הוא הרי לא מסכים. עם זאת, כדי לאפשר לו חוויה של בחירה עצמאית, כדאי לאפשר תמיד בחירה בין 2-3 אופציות. כך יכול לסרב ל-2 אופציות מתוך ה-3.

במקביל, כדאי להסביר את ציפיותיכם בכל אירוע, אולם חשוב שלא להיכנס למאבקים או ויכוחים מילוליים, שמתחילים בהסברים שניתנים לילד מתוך ניסיון לשכנע אותו בצדקת הדרך.
פעמים רבות ויכוחים שכאלה יובילו לתסכול ולתחושה של חוסר אונים, דווקא יגדילו את תחושת המאבק.

בהצלחה!