טמפרמנט קשה אצל תינוקת

הי נינה פריד,

נשמע מאוד לא פשוט עבורכם, אני משערת שזה מעצבן ובסיטואציות בהן אתם ליד אנשים, יכול גם לגרום לבושה ומבוכה אצלכם.

בסביבות גיל שנה וחצי ילדים מתחילים להזדקק לתחושת נפרדות מהוריהם. הם זקוקים להרגשה שיש דברים שהם יכולים להשיג בכוחות עצמם ואכן בגילאים אלה היכולות הפיסיות והקוגניטיביות מתפתחות וילדים נעשים עצמאיים יותר. כאשר ילדים לא מקבלים את מבוקשם בגיל זה, מעבר לתסכול שיש בלא לקבל את מה שהם רוצים, העיניין מדגיש עבורם את התלות וחוסר העצמאות שלהם.

אני ממליצה, בעניינים שהם עקרוניים עבורכם להציב גבול לצד הבעת אמפטיה לקושי ולתסכול של ביתכם. בעת התקף זעם כדאי לשבת לידה, אפשר לחבק אם זה מתאים, ולומר למשל: "אני מבינה שאת כועסת אבל אני לא מרשה עוד עוגייה/אני מבינה שאת כועסת כי רצית שאני ארים אותך עוד על היידיים אבל עכשיו אני לא יכולה להרים אותך עוד".

כדי להרגיע, תוכלי לנסות ולעשות הרבה הכנות כדי שביתך תרגיש יותר תחושה שליטה. למשל: "אני עוד מעט מורידה אותך מהיידיים".

בטיולים מחוץ לבית, נסו לומר לעצמכם שהמצב הוא טבעי, שהתנהגותה של ביתכם תואמת לגילה, הרבה הורים חווים זאת עם ילדיהם ואין זאת אשמתכם. אולי כך, תוכלו להרגיש פחות בושה כשהיא נתקפת בהתקפי זעם ולפעול באופן נינוח יותר.

בנסיעות, נסו למצוא דברים שיעסיקו אותה. אולי לקחת צעצועים שהיא אוהבת, לשים דיסק של שירים שהיא מכירה וכו'.

בהצלחה!