תגובה רגשית והתנהגותית קיצונית לאבל

בני בן 5, ילד מאוד רגיש ונבון. לפני שבוע וחצי נפטר סביו, אחרי חצי שנה של מלחמה בסרטן מוח אלים. הילד היה מודע למתרחש, ידע שהסב לא יחלים וראה אותו במהלך המחלה.
עם הודעת הפטירה- חל שינוי קיצוני בהתנהגות הילד. על כל (!!!) דבר ששואלים אותו/ אומרים לו / הוא אומר, תבוא שאלה המנוסחת עם המילים אולי ובסדר. לדוגמא- צחצחת שיניים? "אולי צחצחתי שיניים, בסדר?" בוא רגע - "אולי אני אבוא רגע, בסדר?" לכך מתלווה גם שאלת המשך- "אמא- מה שאמרתי קודם ומה שאמרתי לפני זה היה אולי מה שאמרתי, בסדר?"
השאלות הללו מגיעות באופן אובססיבי, מלוות בהמון תסכול במידה ולא עונים לו בתשובות ישירות- בכן ולא. מדובר בהתנהגות מילולית שחוזרת בהקשר לכל אינטראקציה וורבלית מולו- מול כל גורם, גם מול אחיו ואחותו התאומה.

האם זוהי תגובה הגיונית לאבל?
יש לציין, שעם ההודעה על האבל, הילד שאל המון שאלות עליהן ניסינו לענות בכנות ובצורה הטובה ביותר שיש ביכולתנו. הבהרנו לו שזה בסדר לשאול, ובסדר להרגיש והוא אכן מבטא- אך בצורה מסויגת- כאמור- "אמא, אולי אני עצוב כי סבא מת, בסדר?"

מה היא דרך התמודדות נכונה במצב כזה?

המון תודה.