תאומים בני שנתיים

שלום לכם,

אני אמא לתאומים בני שנתיים - בן ובת. אני חוששת שעד עתה לא עשינו עבודה מספיק טובה בחינוך ובכלל בגישה לילדים. כנראה שאנחנו לא יודעים כיצד לגשת אליהם, כיוון שבכל יום אנחנו צריכים להתמודד עם ויכוחים רבים והרבה "דווקא", וזה לגבי כל דבר.

בכל יום אני לוקחת אותם ומחזירה אותם מהגן. כמעט תמיד יש ריבים בדרך לגן (באוטו שלי או באופניים הזוגיים שלהם - אנחנו גרים במושב). בגן תמיד יש סצינה כשאני הולכת, וגם כשאני מגיעה לקחת אותם אחרי צהריים, כמעט תמיד מישהו מהם או שניהם מצוברח, ומיד כשאני מגיעה רוצה מוצץ + ידיים, ואז השני גם רוצה וכאן מתחילה הבעיה. המטפלות אומרות שעד שאני מגיעה הכל בסדר, ואז פתאום הם משנים את ההתנהגות, ונראה שהם עצבנים/עצובים. אז גם הדרך לגן וגם הדרך הביתה לא נעימה. אני מנסה כל מיני דרכים ליצור מצב שאנחנו הולכים ברגל, בלי שאחד מהם יהיה על הידיים ויגרום לשני לקנא. אני מסבירה, אני מנסה לשכנע, אני מציעה אלטרנטיבות (למשל נגיע הביתה וארים אותך), אבל זה לא תמיד עוזר, ובמקרים רבים יש בכי ותסכולים לאורך הדרך הביתה.

לאחרונה התחלתי פשוט להסביר להם בבוקר איך צריך להתנהג. "אומרים שלו לאמא ונותנים נשיקה וחיבוק. לא רבים בדרך לגן. כשאמא באה לקחת מהגן אנחנו שמחים ולא כועסים, נותנים יד והולכים". נראה שזה עוזר, אך אני שואלת את עצמי איפה אני טועה בגישה אליהם. אולי אני לא מדברת איתם מספיק? אולי הם מבינים יותר ממה שאני חושבת? אולי הם לא יודעים איך הם אמורים להגיב כשאני מגיעה אחרי הצהריים לקחת אותם מהגן, וכך הם בעצם משדרים לי שהם התגעגעו אליי, או שהיה להם קשה היום?

באמת שאשמח לטיפים, כי אני פשוט שמה לב שזה רק אצלי. אני רואה את הילדים האחרים שמגיעים לגן, ושבאים לקחת אותם, ורק אצלי זה כך. נראה שזה בדרך כלל זורם אצל הורים וילדים אחרים, ואצלנו זה תמיד מרגיש קשה, מתסכל ולא נעים. איך עושים שיהיה יותר נעים? פחות מריבות, פחות בכי ותסכולים.

הם מבקשים כל דבר בבכיינות, לא סבלניים ולא מחכים לרגע, גם כשמסבירים להם שהם צריכים סבלנות ולחכות, ובכל פעם אנחנו מזכירים להם שצריך לבקש במילים ולא ביללות.

ממש קשה לי כך ואני יודעת שגם אם הטמפרמנט שלהם קשה יחסית (כך אומרים משפחה, חברים והמטפלות), עדיין המפתח לשינוי בידינו ההורים.

תודה שהקשבתם
אביגיל