ילדה בוכה בסטרס בגן

שלום וברכה,
אני גרוש עם ילדה מקסימה בת כשנתיים.
הילדה גדלה בבית אמה ואני פוגש אותה באמצע שבוע ובכל סוף שבוע.
לילדה היה אירוע בגן בו אני ואמה הגענו.

הילדה בכתה המון והיה נראה כי מגיבה לכל דבר בבכי חוסר נינוחות והיצמדות קיצונית מאד לאמה.
זו הפעם הראשונה כי אני מבחין בעניין שכזה וזה קרה בגן הילדה.

ביום רגיל כאשר אני ובתי נפגשים היא רצה אליי בשמחה, אוהבת לבלות איתי, לשחק יחד וללמוד וכאשר ביום יום הדבר הינו הפוך תמידית מסיבה שאינה ברורה לי, הילדה לא רוצה לחזור לאמה ולבית אמה, מסתייגת ממגע ממנה או בוכה ואילו בגן המצב היה הפוך, הרגשתי שהיא חוששת ממשהו, או לא רגועה ומחפשת רק את הרגעת אמה ואת ידייה שתרים אותה.

כאשר אמה הלכה ונשארתי בגן יחד עם הילדה, היא נפתחה מהר מאוד והסכימה לרדת מזרועותיה ולשחק איתי ועם חבריה לגן עד שהלכתי והיא נפרדה ממני יפה ובהבנה כי אני הולך.

יודגש כי ביום ״שגרתי״ החינוך שלי מורכב מהמון אהבה וחום אך מפחות ״פוצי מוצי״ ורחמים לעומת האם, אני יותר מאמין בחינוך שלדוגמא : מנפילה במקום לא ״עושים סיפור״, קמים וממשיכים. כך שהילדה ביום יום לא מחפשת אצלי את הנחמה הזו, הרמה לידיים, ביטוייה עידוד מוגזמים לכל עניין ודבר אך כאשר חוששת ממשהו מיד מחפשת את קרבתי. ועדיין מחפשת את אלו אך באופן מפתיע ביחס לגילה, מחפשת בהמון שיקול לדעת למה ״רציני״ ולמה ״שטויות ממשיכים״.

האם מרבה להגיע לגן על בסיס יומי ולהשאר עם הילדה שם המון ואני כבר מרגיש אותות חזקים של חוסר ביטחון אצל הילדה וחוסר עצמאות כמו לדוגמא חוסר היכולת להתרחק ממני(בזמנים שהיא איתי) למרחק העולה על שני מטרים וגם זאת תוך שמירה על קשר עין (שאני תמיד מקפיד שיהיה כי יש כאן מערכת יחסי אמון ביני ובינה).

מה שמוזר לי ולכן אני פונה כאן,
הוא עצם העובדה שהילדה הייתה במצב שכזה, בכי רב, דריכות, זמנים מסויים של אכפתיות כזו, תגובתיות לכל קול והגבה בבכי יחסית נמרץ ואפילו הייתי אומר מצב של ״סטרס״, אולי מעצם מעמדה כבת יום הולדת והכל היה לכבודה... כך אמה אומרת, אך לי ברור שיש כאן דבר מה עמוק הרבה יותר האפילו מעיד על מצוקה מסויימת.
נוכח המצב הזה ולאור העובדה שביום רגיל הילדה לא רוצה לחזור לאמה ובוכה כשהיא רואה אותה לרוב, האם יש משהו מסויים שאני אמור לחשוב/ לבדוק/ לשנות או לשפר/ להיות מודאג מעל לגבול הסביר ?

מה שמדהים היה לראות מן הצד הוא את התלות של הילדה באמה עד הרגע בה הלכה ומשם ואילך הכל השתחרר ונפתח והילדה הייתה פשוט משוחררת מאוד, שיחקה צחקה איתי ועם חבריה לגן. יחד עם זאת, למה היא בכתה כאשר ראתה אותי מגיע לגן ? פה קבור הכלב עבורי.


אודה לתשובה ברורה ומפורטת, אני כאן על מנת להבין לליבה של בתי היקרה ולהבין אם משהו מקשה עליה בין בגן, בין ע״י האם ובין אם על ידי. המטרה היא להטיב איתה ממקום מושכל, לאבחן נכון או לפחות לקבל אינדיקציה כהתחלה.