תינוקת בת שנתיים לא מעוניינת ללכת לאמה ומסתייגת ממנה

שלום וברכה,
גילוי נאות: הפוסט נכתב על ידי בשם בדוי וכמובן ללא שמות או פרטים מזהים.

אני גרוש ואבא לקטנטנה מקסימה בת כשנתיים וחצי, אני מקיים איתה זמני שהות קבועים - הרבה.
אני מאוד אוהב את הבת והבת מאוד אוהבת אותי וניכר מאוד לעין שהיא אצלי מרגישה בנוח ומרגישה ביטחון ורואה בי דמות משמעותית וסמכותית והילדה מכבדת אותי מאוד ולא חוצה גבולות מה שנקרא, ומאידך גיסא הילדה מאוד מוצאת אצלי כתף חמה חיבוקים חום ואהבה ובכלל אני מכוונן לצרכיה – כך תיארו אותי אנשי מקצוע במספר בדיקות עם הבת.
שמתי לב בכל פעם שיש אינטרקציה עם האמא, עם חברתה, הבת ואיתי (ארבעתנו ביחד) או רק האמא הילדה ואני (שלושתנו יחד) קורים הדברים הבאים:

- הילדה לא מוכנה ללכת לאמא שלה, תמיד היא קוראת בשם חברתה ומבקשת ללכת אליה, לא משנה מתי איך למה וכמה. על פניו נראה ממש שהילדה "לא סובלת אותה" חלילה.

- הילדה מתנהגת בקרבת האם ובת זוגתה גם אם כאשר אני נמצא איתן - שונה לחלוטין ממה שמתנהגת כשהיא איתי, ממש ילדה אחרת (חוסר משמעת, זורקת דברים, מתנחמת הרבה במוצץ שלה ובבקבוק עם פטמה, מה שאצלי לא קיים כבר מזמן אלא בקבוק קש או כוסות).

- הילדה נודניקית מאוד כמו שאצלי היא מתנהגת אך ורק כשהיא כבר מאוד עייפה ורוצה לישון (כפ. ילדים אתה ודאי מכיר את ההתנהגות הנ"ל).

- בכל פעם כשאני מחזיר את הילדה לאמה לאחר זמן שהות שלי איתה - הילדה לא רוצה ללכת אליה - תמיד בקביעות ובלי יוצא מן הכלל. הילדה בוכה/ מסתייגת/ ממלמלת שהיא רוצה להישאר אצל אבא/ מבקשת ללכת לחברתה של האם - הכל, העיקר לא להיות אצל האם או לא להגיע איתה לאינטרקציה וניכר לעין שהילדה מסוייגת ממנה קשות.

רקע:
גרושתי אישה בעייתית בלשון עדינה ונתונה למצבי רוח משתנים, חוסר עקביות בסדרי החיים לדוגמא העדפה מינית, דת וכו'... ניבולי פה (כיום, אני לא יודע אם מקללת בסביבת הבת), כעס רב על כל העולם ואשתו, בכללי אשת מדון מהכירותי איתה וכן זוהי התשדורת שלה החוצה... הכוונה היא לאדם שתמיד חי במצב של "מוכן למלחמה".
אני באופן אישי שם לב לאיזו שהיא אובססיה שלה כלפי הבת ושתלטנות ברמה גבוה, לדוגמא:
כשהילדה נהגה בצורה לא מכובדת, האם התעקשה עם תינוקת בת שנתיים וחצי בערך כ-5 דקות רצופות לבקש סליחה ולא הרפתה, אמנם בנימוס, אך מדובר פה לדעתי על כפייתיות לא פשוטה.
כאשר אנחנו הולכים לאיזו בדיקה רפואית והבת בוכה בבדיקה האם לא משדרת בטחון ונורא "רוכנת" מעליה ומנסה ממש "בכוח" להרגיע אותה.

יודגש, הילדה כבר מדברת, והיא חכמה בצורה יוצאת דופן לגילה, ותמיד כשאני שואל אותה מי לקח אותה לגן/ עשה לה מקלחת, החזיר אותה מהגן, מי עזר לה לצחצח שיניים וכו' - היא עונה שחברתה של האם עשתה זאת. בקביעות כמובן אני לא מדבר על פעמים בודדות.


השאלות שלי הן כדלהלן:
- האם אני צריך לדאוג ?
- האם מצבים כשם שתיארתי יכולים להעיד על מצוקה אצל הבת ?
-מדוע בכל פעם הבת מחפשת רק את חברתה של האם ולא את האם?
- האם יש בתיאורים שלי ע"מ להסיק שהאם מזניחה את הבת, פוגעת בה או שמא זה לא עניין מחייב?
- מה עליי לעשות כדי להקל על הבת ולעודד אותה לרצות להיות עם אמא שלה ולהבין שאמא זה דבר חיובי?

יודגש בשנית: הדברים הללו קורים כבר שנתיים רצופות ולא פעמים בודדות!

לתשובתך הכנה והמפורטת אודה.