נסיעה לשליחות

שלום רב, יש לי ילדה בת 5. מלאת שמחת חיים, ביטחון עצמי, וורבלית בצורה יוצאת דופן, אינטליגנציה רגשית גבוהה, חברותית ואוהבת. 3 שנים ראשונות גידלתי אותה לבדי, ללא גן, אביה חוזר די מאוחר כל לילה וגרתי סמוך לבית הוריי וחלק ניכר מהזמן היינו אצלם. גם כשנרשמה לגן, הייתה בו חצי יום ובשאר היום איתי (כמובן כולל חוגים, חברים, קניונים וכדומה) ההורים שלי ואחותי גידלו איתי את הילדה והם חלק בלתי נפרד מחייה וחשוב לה מאוד. היא מאוד אוהבת אותם ומאוד קשורה אליהם. כבר שנה אנחנו מתעתדים לצאת לשליחות שנדחתה ובמשך 4 החודשים האחרונים אף התגוררנו אצל הוריי. אתמול יצאנו לשליחות, ולילדה ממש קשה ואני די אובדת עצות. ראשית, לי בעצמי לא קל ואני מתגעגעת אך מאחר ואני מודעת לקשר בינה לבין הוריי קשה לי לראות מה זה עושה לה (ואני בכלל לא מדברת על מה שזה עושה להם). אני אכולה בייסורי מצפון. אנחנו אחרי הלילה הראשון והיא נרדמה מתוך בכי רציני של געגועים והיא רוצה שהם יחבקו אותה, ינשקו אותה ולא די לה בקשר טלפוני. אפילו שניסיתי לאמר לה שניקח אותה מחר למקום יפה היא אמרה לי שהמקום הכי טוב בשבילה זה אצל הוריי. אני בעצמי לא בטוחה שאנו לא עושים טעות מצד אחד מבחינה אישית רציתי שינוי, וגם כלכלית זה טוב, היינו בטוחים שגם בשביל בילדה שתזכה לקבל חינוך ברמה גבוהה ולראות עולם זה יהיה טוב, אך עכשיו אני כבר לא בטוחה, כי אני, בתור אחת שטיפלה בילדה עד גיל 3 מתוך אמונה שחום ואהבה זה הדבר הכי חשוב לילד מנתקת אותה עכשיו כמעט מכל החום והאהבה שהיו לה בחייה. מה לעשות? כרגע בכל אופן אין לנו כוונה לוותר על השליחות אך זה יכול לקרות אם נראה שזה םוגע בה. מהי הדרך הטובה ביותר לדבר איתה ולהסביר לה? תודה