שלום לכולם!
אני כותבת לכם כאן לאחר כמה ימים קשים שעברו על הילדה שלי שהיא בת 5 בעת הכניסה לגן.
עליי לציין כי ביתי עלתה לגן ששם היא מכירה את כל הילדים כולל חלק מהגגננות (מהטרום לחובה).
הילדה משתוללת, בוכה, בורחת מהשער ואומרת חד וחלק לא רוצה את הגן הזה.
לגיטימי שהילדים בוכים בימים הראשונים של הגן, אבל אני מרגישה שיש יותר מסתם בכי רגיל של ימים ראשונים, אני מרגישה שהבכי בא ממקום של פחד.
הילדה מספרת לי סיפורים שונים כגון שהילדים צוחקים על האוכל שהיא אוכלת (היא אוכלת אוכל מהבית כיוון שהיא ציליאקית), שהגננות צועקות, ועוד כמה סיפורים שהיא לקחה מהגן הקודם.
הילדה מופנמת וקשה לה להוציא את מה שהיא מרגישה מיד, הילדה הולכת לעיקר בדרך עקיפה ומאוד קשה להבין מה מציק לה.
דיברתי עם הגננת, וסיפרתי לה על כל הדברים שנאמרו ע"י הילדה, והגננת אמרה כי ילדים נוטים לספר סיפורים כדי לגרום לאמא להרים ידיים, ואני יודעת שזה נכון במקרים מסויימים, אבל מה שאני מרגישה שהילדה רוצה להגיד לי משהו.
הילדה נרגעת מהבכי אחרי שאני הולכת אבל כאשר אמא אחרת שהיא מכירה (חברה שלי) נכנסת לגן אחריי, הילדה מתחילה לבכות שוב.
חלק מהילדים בכו בכי רגיל בהתחלה ונרגעו, הילדה שלי היא היחידה שמשתוללת שם והיא בחיים שלה לא התנהגה בצורה כזו.
הגננת היום אמרה שהם סיכמו בינהן כי אם היא לא תבכה כל השבוע הבא, היא תקבל פרס, בהתחלה היא הסכימה ולאחר זמן מה הילדה אמרה לגננת "אני אבכה וזהו".
בבית היא מתנהגת כרגיל, ילדה מקסימה, עוזרת נבונה ומאוד מאוד בוגרת.
היא אומרת לי אני אבכה בגן ואחכה ליום שבת.
עליי לציין כי בגן הקודם לא ממש השתלטו על הילדים כי היה צוות חלש, הצוות בגן החדש הוא צוות עם הרבה נוכחות, מדברים בטון שונה, הצוות הנ"ל קיבל ילדים שצריך להציב להם גבולות ולכן הגגנות יותר קשוחות וזה בסדר, ההרגשה שלי היא שהילדה מרגישה מאויימת ברגע שהגננת צועקת ולאו דווקא עליה, רשמתי אותה לחוג וגם שם המורה היא מראה נוכחות, קשיחות, אני מאוד אהבתי את הדרך גם של הגננות וגם של המורה לריקוד, לשיעור השני היא כבר לא רוצה ללכת.
בבית כשהיה צריך להיות קשיחות, היה, הבעיה שלא הרבה כי הילדה פשוט בובה ואין לי מילה אחרת, ולא היו לי סיבות להיות קשוחה איתה.
אני יודעת שאם הגגנות היו מכירות אותה, הם היו מופתעות כמוני על ההתנהגות שלה, אבל היות והן לא מכירות המחשבה הראשונה היא - פינוק.
עליי גם לציין כי בחופש מהגן עשינו כיף ללא הפסקה, האם המעבר בין הכיף הגדול הזה, לשיגרה
מקשה עוד יותר על הילדים, אולי הייתי צריכה למתן את הכיף בחופש?
איך יודעים האם הילד באמת מתקשה עם המעבר לגן או האם באמת יש משהו שצריך לטפל בו?
האם זה נכון לערב את הפסיכולוגית של הגן? (הצעה של הגגנת).
אם תרצו עוד פרטים אשמח לידע, מודה לכם מראש על תשובתכם ועזרתכם.
טלי
.jpg)
.jpg)
.jpg)
טובי פלד
.jpg)
.jpg)
