ילדה דאגנית

בתי בת ה 12 הביאה את מושג הדאגה לשיאים שלא נכתבו על ידי מיטב האמהות הפולניות. אני אם לתאומות בנות 12 וגרושה כבר כמעט 10 שנים. התאומה הבכורה לקחה על עצמה את תפקיד הבוגר - היא זו שמשמשת יד ימיני, היא האחראית, היא המטפלת, היא הדואגת ואילו הקטנה ( בכל זאת 7 דקות.. ), פרזיטית אמיתית, תינוקת גדולה, חייכנית, מלאת קסם והיא היא שעושה צרות. אני מוכרחה לציין, אובייקטיבית ככל האפשר שהן ילדות בוגרות וחכמות מאוד, בוודאי יחסית לבני גילן. אביהן של הבנות אומנם רואה אותן באופן סדיר אך לנוכחותו אין משמעות מבחינת אחריות, חינוך ועוד. כל מה שהן מכירות וסומכות עליו הוא אני. במשך השנים עבדתי בעבודה שדרשה ממני הרבה תשומת לב ולפני שנה החלטתי לקחת פסק זמן. ביליתי 10 חודשים בבית, בעיקר בשהייה עם הבנות. כיוון שמישהו צריך להביא אוכל הביתה.. חזרתי לעבוד לפני חודש ומקום העבודה שלי מרוחקת כדי שעה נסיעה מהבית, לפחות. ה"קטנה" מוציאה אותי כבר חודשיים מהדעת. זה מתחיל בתחקירים בטחוניים : לאן, עם מי, בשביל מה, כמה זמן, איך וכו' ומסתיים בעשרות שיחות טלפון ביום תוך המצאת אמתלות שונות. כשאני לא עונה / לא זמינה היא נכנסת להיסטריה מוחלטת, בכי לא נשלט, בלתי מתפשר ולא ניתן להרגעה. היא מסוגלת להסתובב בבכי בכל השכונה כדי למצוא אותי, להתקשר לאבא שלה ולבקש שייסע לחפש אותי, להפעיל את בן הזוג שלי, את אחותה, נדמה לי שלו היתה מקושרת קצת יותר 669 היו נכנסים לפעולה חמש פעמים ביום. לפני כמה שבועות יצא המרצע מן השק והיא התוודתה שיש לה מחשבות מפחידות, היא מפחדת שאני אמות, היא מפחדת שיקרה לי משהו, שאחלה, שאדרס, שאפצע. אסור לי לאחר בדקה, אסור לי שלא לענות לשיחות הטלפון ( כי אז היא מפעילה את כל מי שרק אפשר ), אסור לי לצאת ללא הטלפון הנייד, בעיקרון - הפכתי לאסירה בחיי. אני משתדלת להבין ומסבירה בכל פעם מחדש שהכל בסדר וגם אם יקרה משהו, שיחות הטלפון לא ימנעו זאת אך בימים האחרונים היא מגדישה את הסאה ואני יוצאת מדעתי, התגובה היחידה שאני מצליחה להפיק היא כעס, טהור וזך. אנחנו משוחחות על כך מדי יום לפני השינה ( היא כמובן לא נרדמת לפני שאני מנשקת, מלטפת ומחבקת, מספרת כמה אני אוהבת וכמה אני סומכת עליה שהיא תנסה להתגבר ), והיום אני מודה - אני אובדת עצות, קשה לי להתנהל בצורה הזו. תודה על האוזן הקשבת ומראש, על העזרה.