התקפי זעם של בן שנתיים

ההתנהגות שתיארת מאפיינת את גילו של בנך.
הנה כמה רעיונות מעשיים בשבילך:
לגבי התקפי הזעם: שקלת פעם את התגובה - לא לתת לו יחס כאשר הוא בהתקף זעם? יש ילדים שבאמצעות התנהגות כפי שתארת מצליחים להשיג את מה שהם רוצים. לעיתים זה משהו ממשי שנמנע מהם ולעיתים זה תשומת לב ההורה (אני יודעת שזו דרך מוזרה ביותר לקבל תשומת לב).
אחת התגובות שקשות מאוד לביצוע הן לא להתיחס. להגיד לילד בקור רוח "אני כאן. כשתרגע נוכל לדבר/ לשחק/ לאכול..." , ולהתרחק מהילד. לא להביט בו. לא לענות לו. לא להרים אותו. לא להכנע לדרישותיו!
אני מאמינה שאחרי מספר פעמים (שסביר להניח שההתנהגות שלו תחמיר באותן הפעמים), הוא יבין שזו לא הדרך להשיג דברים.
חשוב שכשעושים את זה, צריך מנגד לחזק את הפעמים שהילד משתף פעולה, מדבר יפה וכו'.
לגבי ה"לא": לפעמים אנו, כהורים, שואלים את הילד יותר מדי... במקום לשאול, אפשר להציע לו שני דברים שמקובלים עליך, והוא צריך לבחור. כך הוא מרגיש שהוא עצמאי, ואת משיגה שיתוף פעולה.
שיהיה לך בהצלחה, ואשמח להתעדכן.

למעשה, אני נוקטת ב- 3 הדרכים שתיארת. גם לא תמיד מגיבה, גם מחזקת את הדברים החיוביים, וגם מציעה בפניו 2 אלטרנטיבות לבחירה. הבעיה מתעוררת כשההתקפים חוזרים על עצמם ואני מגלה שהסבלנות שלי פוקעת. הוא יודע בדיוק על אילו נקודות ללחוץ, ומה לעשות, אחנו בני אדם והסבלנות לא תמיד מגיעה באותם מינונים מבוקשים...
הייתי שמחה לקבל יותר טיפים איך להירגע בעצמי, איך להגדיל את מרחב הסבלנות וכוחות ההתמודדות (וכבר ניסיתי את הספירה עד 10, אני קוראת ומרחיבה את הדעת והמודעות אבל...)
אשמח לשמוע תגובות.

שלדעתי קשה מאוד למצוא פיתרון להרגיע את העצבים. כאשר אני עצבנית בצורה חזקה אני משתמשת בטיפות רסקיו והן עוזרות מאוד אלו טיפות מרגיעות מאוד וטבעיות, מוכרות מצמחי המרפא של בך אבל שוב זה משפיע לאחר כ10 דק' בערך ומה עד אז תתפוצצי???
אני הייתי ממליצה לך באמת לנשום עמוק, לשתות "מים קרים" כמו שאומרים" ולנסות להירגע כי אחרת אפשר לצאת מטומטמים. לי יש ילד בן שנה +9 והוא הקדים את השלב של גיל העקשנות וכשאני מתעצבנת ממש זה מה שאני עושה.
דרך אגב אני חושבת שאני מכירה אותך, את גרה ביישוב ליד ירושלים???

אני לא גרה ליד ירושליים.... בכל מקרה תודה על הטיפ וחזקי ואמצי!

שלום קרני
אכן, גיל שנתיים הוא גיל קשה להתמודדות. ילדים בודקים גבולות, מגלים עצמאות, מנסים להוכיח לעצמם ולסביבתם שהם "השולטים" וכו'. זהו חלק מההתפתחות הטבעית.
כיוון שנראה לי שאת מנסה לעשות את כל הנדרש למענו, אני אתמקד דווקא בך. לעבור את הגיל הזה כהורה יחיד זה תהליך קשה. לכן, הייתי מציעה לך לנסות לקחת מרחב. במרחב הזה ניתן יהיה להתבונן במה שקורה ביניכם ולחשוב כיצד להתמודד עם מה שקורה בצורה יותר אדפטיבית. איך לוקחים מרחב?
הייתי מציעה לך פעם בשבוע ללכת למקום שאת אוהבת. זה יכול להיות לחוג יוגה, לים, לקניות, לקבוצת עיסות נייר, או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות עם עצמך. אני מתארת לעצמי שיציאה כזו כרוכה בקשיים: בייביסיטר. אולם, אני חושבת שזה יכול להיות יעיל מאוד שתשתחרר קצת מהילד. שיהיה לך מקום משלך. כך תוכלי לחזור אליו עם כוחות מחודשים, ועם "עצמי" מחוזק. בנוסף, הייתי מציעה לך למצוא קבוצת הורים חד הוריים, שם תוכלי לקבל את התמיכה והכוונה שאת זקוקה לה. מגיע לך. בקבוצה כזו אפשר לחשוב ביחד על דרכי התמודדות, וכן להבין שאת לא לבד. גם זה מגיע לך.
לקיחת מרחב, שהרבה פעמים הוא פשוט קודם כל לקיחת מרחק פיסי, יכולה להקל על עצבייך המרוטים.
בהצלחה.
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית