פרצוף כועס

גלית מדוע אסור לבנך לבטא את מורך רוחו בפרצוף כועס מכך שלא קיבל את שרצה. האם גם אנו כמבוגרים ישר מקבלים לא בקלות לדוגמא אם הגעתי לבוס שלי לבקש העלאה והוא סרב הרי שיכולים לעבור ימים עד שישכך תסכולי מהתשובה. זכותך כאם לומר לא לחלק מבקשותיו לפי אמונתייך ודרכי חינוכך , זכותו של בנך לחוש תסכול מכך ולהביע זו בצורה שאינה הורסת ופוגעת באף אחד.

האמת שאני לא יודעת איך לא חשבתי על זה, אז מה בעצם עליי לעשות לתת לו להשאר עם פנים כועסות ולהתעלם עד שזה יעבור לו אפילו אם זה לוקח שעות של התעלמות כשאנחנו פונים אליו. או פשוט להתעלם עד שזה יעבור לו ולא לדבר איתו על הנושא??

אפשר להשתתף איתו בצער ובכאב כשרוצים משהו וזה לא אפשרי (ואנחנו יכולים לדעת על בשרנו שזה באמת כואב) כך את גם אמפטית לתחושתו, מכבדת אותו, על רצונותיות ודעותיו השונות, שמה לב אליו (שהרי הפרצוף הוא גם בשבילכם כדי להביע מחאה) . וכשיבחר לחזור לעניינים וכעסו יתרכך יוכל לעשות זאת יותר קלות. אין מה לכעוס עליו על כך שהוא כועס. להיפך לכבד אותו אך עדיין להשאר עם עקרונותייך כך יש מקום לתחושות ולדעות של שניכם.