שליחות

שלום רב, לפני 4 חודשים יצאנו לשליחות עם ילדה בת 5. ילדה ממאוד חכמה, בוגרת, בעלת ביטחון עצמי רב, חברותית ובעלת אינטליגנציה רגשית גבוהה. הילדה גדלה איתנו ועם משפחתי. מאז שהגענו לכאן, היא החלה לבכות הרבה, לכעוס ולצעוק, התגעגעה מאוד להוריי(שהינם כמו עוד הורים בשבילה) ולא רצתה להיות פה. עם הכניסה לגן בינלאומי, שבו מדברים אנגלית, אף אחד לא מבין אותה והיא לא מבינה אף אחד, החלו בעיות אחרות, היא בוכה וצורחת כל יום כשהיא נכנסת לגן ( זה קרה גם בארץ כך שזה לא חדש, הילדה מאוד מקשורה אליי, היתה רב הזמן איתי, ואף נכנסה לגן רק בגיל 3). היא מספרת שהיא מפחדת שאשכח אותה, מרגישה שהלכה לאיבוד ואף אחד לא מבין אותה. היא נהנית מאוד בגן וגן אומרת את זה אך לא רוצה להיפרד ממני בשבוע שהייתה בגן הייתה רגיעה בכעס ובבכי. לאחר מכן באנו לחופשה לארץ וכששבנו התקפות הבכי והכעס חזרו. ואז הוריי הגיעו לבקר ולאחר שעזבו עכשיו המצב הכי גרוע שיכול להיות. היא לא מסוגלת לראות את האנשים במדינה שבה אנו חיים(דוברים שפה זרה), מאחר והיא זרה הם מאוד אוהבים אותה, אך נוגעים בה ומצלמים ומלטפים בכל מקום ומה שנראה היה נחמד בתחילה, הפך לבלתי נסבל בשבילה ופעמים רבות היא מפרשת את מה שהם אומרים לא נכונה וכאילו הם רוצים להרע לה. למרות כל ההסברים שלנו שזה לא כך, היא צועקת על כולם בכל הזדמנות שמדברים איתה ומתנהגת בגסות שמעולם לא ראיתי אצלה. בנוסף, היא מפנה התנהגות זו גם כלפיי ומהר מאוד מתנצלת ובוכה ואומרת שאני הדבר הכי יקר לה ושהיא כהי אוהבת וכדומה. אני די אובדת עצות, אני מבינה שהילדה לא רוצה להיות פה, היא חוזרת ואומרת את זה היא מאוד מתגעגעת וקשה לה, עם זאת, לא נראה לי שאני יכולה להשלים עם ההתנהגות התוקפנית שלה כלפיי אותה כלפי אחרים (יותר כלפי אחרים). זו ילדה שמעולם לא הצבנו לה גבולות, ילדה טובה ומדהימה, אני מבינה שרע לה אך עד מתי? אני כל הזמן מוותרת, לה, גם אם אני מעירה לה אני תמיד תומכת בחיזוקים חיוביים, ניסיתי כבר את כל הדרכים, מתנות, חיזוקים, סמיילי עצוב מול סמיילי שמח, שיחות מוטיבציה ועוד. מה עוד ניתן לעשות? הילדה ואני מאוד קרובות, היא רוצה אותי כל הזמן ולא מוכנה להיות עם אף אחד אחר, לפעמים התקפות הבכי אפילו שאני עוזבת אותה לשעה עם אביה. אשמח לשמוע עצות