סתם מחשבה

שלום עמית,

רציתי לשאול ולתהות ביחד איתך לגבי זה שאני לא מבינה איך זה שעם כל ההורות המודעת והחיובית והאמפטיה לילדינו והנסיון לדבר אל ליבם יחד עם כל הצבת הגבולות האנמית משום מה.
איך זה שאנחנו שהיינו קטנים היינו יותר ממושמעים להורינו לפחות אני ממה שאני זוכרת , הוריי חינוכו אותי עם המון אהבה אך לא היה כזה דבר שילד לא וסלח לי על הביטוי "שם על ההורה קצוץ" וההורה המסכן נדחק לפינה וכל הזמן צריך לחפש שיטות ייעול ולפחד שהוא פוגע בנפשו העדינה של הילד וכל הזמן טובת הילד וטובת הילד , והילד חוגג על ימין ועל שמאל על המסכנות הזו מתוך ידיעה שאנחנו תמיד מנסים לפייס ולהבין וללבן ומה עוד אולי נשב על הריצפה ותדרכו עלינו ודי.
אני חושבת ואם כל הכבוד לכל השיטות למינהן להצבת גבולות וכו' פעם כבוד להורה היה כבוד מתוך ידיעה שככה צריך וזהו, לא היה על זה עןוררין ולא שזכור לי שזה ניקנה באלימות וכו'. פשוט הילדים של הדור של היום מאוד מפונקים וכל הזמן צריך להתחשב וכו' וכו'.
לאן נעלמו הימים בהם ההורים הפעילו סמכות הורית בלי תוספות יתרות של רגשי אשם ומצפון שמתקתק 24 שעות ביממה
סתם למחשבה....