עלבונות ובכי מרובה - מה עושים?

בתי בת 3.5. ילדה טובת לב, חייכנית, עליזה, יוצרת קשרים במהירות, מלאת ביטחון עצמי ודמיון. באינטראקציות חברתיות היא יוצרת קשרים במהירות, עם זאת נוטה לבכי ועלבונות רבים. אמנם זאת תופעה שקיימת גם מולנו, ההורים, ולא רק מול בני גילה, אבל שם זאת התמודדות קשה יותר עבודה (וגם עבורינו). היא נוטה לבכות מכל תסכול קטן. כל פעם מחדש אנו אומרים לה שאין צורך בבכי, שתשתמש בפה, במלים שלה. שהבכי לא יועיל (ומשתדלים לעמוד בזה...) אבל מול חברים בני גילה המצב קשה יותר כי היא באמת נעלבת. הם מזהים את הפגיעות ולעתים מקנטרים בכוונה. היא בוכה כי לקחו לה, כי חטפו לה, כי אמרו לה, כי לא רצו להתחבק אתה, לשחק איתה וכו וכו. כשאני שואלת למה היא בוכה הרבה פעמים ההסבר הוא ש"היא לא רוצה להיות חברה שלי" כשלמעשה המשפט לא נאמר, אלא רק נחווה אצלה ככזה. אני משתדלת להגיב עניינית. כשהבכי מוצדק להכיל אותו וכשהוא סתמי - לבקש ממנה להפסיק לבכות ולפתור את המצב במלים, תוך הדרכה שלי. אבל המצב לא משתפר ולאחרונה מפגשים חברתיים, אליהם היא מתאווה מאוד, הפכו בלתי נסבלים - בעיקר כשהם אצלינו בבית (היא כבר יודעת לספר לחברים שלפעמים קשה לה כשהם באים כי קשה לה לכבד...). מה עושים? אשמח להדרכה