צריכים עזרה

שלום ברק.
התופעה שתיארת הינה מוכרת וידועה ונא לא לדאוג. סביב גיל שנתיים, ילד מתחיל לגלות 2 תגליות מדהימות על העולם סביבו. הראשונה הינה שהוא יישות עצמאית ונפרדת מהדמויות המשמעותיות לו, שגם להן צרכים ורצונות משלהן. השנייה: הילד מתחיל לגלות את כוחו היחסי בעולם - דהיינו, אם עד אז חווה את עצמו ככל יכול, גדול ואומניפוטנט, הוא מתחיל בגיל זה להבין שיש דברים שאין בכוחו לעשות ולהשיג, ושהוא קטן ולעיתים חסר אונים. ידיעות אלו מובילות את הילד לבדוק את עצמאותו ונפרדותו בעולם הסובב אותו, וכאן מתחיל גיל "הלא" וה"דווקא" המלווה בהתפרצויות זעם ותסכול. בנוסף, היכולת הוורבאלית של רוב הילדים בגיל זה עדיין לא הגיעה לבשלות, כך שהילד אינו יכול לבטא את השינויים הללו דרך השפה (אני כועס/מאוכזב/ מתוסכל וכו') ולפיכך, רוב הילדים מבטאים רגשות אלו באופן גופני.
מה שהייתי מציעה באופן קונקרטי הינו גם 2 דברים. ראשית, כשקים קונפליקט ביניכם לבין הילד, כדאי לנסות לתמלל אותו. דהיינו, "אתה כועס עכשיו כי לא הרשינו לך ללכת לגן שעשועים". תמלול זה הן מראה לילד שיש מי שקשוב לעולמו הפנימי, ידיעה המביאה הקלה רבה. בנוסף, התמלול מלמד את הילד לבטא את תסכוליו בצורה יותר מתאימה ואדפטיבית.
לאחר מכן, כדאי לתת לילד אופציה אחרת לבטא את תסכוליו בצורה גופנית: לקפוץ, לרות, להרביץ ל"נחום תקום" לחבק חזק בובה, או כל אופציה אחרת שתיראה לכם.
עם התפתחות הכלים הקוגנטיביים של בנכם, הוא יזדקק פחות ופחות להטחת הראש ברצפה. אז עדיין כדאי להשתמש בשני הפתרונות שנתתי על מנת לעזור לו להתמודד עם כעסים ומצוקות.
אם זה לא יעזור בכלל 0ויש לתת לכך קצת זמן), אני מציעה לפנות לאיש מקצוע באיזור מגוריכם, על מנת לראות אם הקושי מקורו בויסות תחושתי (מרפאה בעיסוק או פסיכולוג).
בהצלחה
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית - מומחית לגיל הרך