התפתחום מינית, חוסר שטף, בטחון עצמי

שלום רב, אני אימא של נועם בת 3.5 ושל תמר בת שבעה חודשים. יש לי מספר שאלות ואנסה לפרט אותן בהודעה אחת. (סליחה אם יוצא ארוך) 1. השנה נועם הלכה לגן עירייה, לפני כן היתה במשפחתון/גנון בקבוצה של 20 ילדים. בשבועות האחרונים היא מגלה עניין באיבר המין הזכרי. היא מציירת לרוב בנים שעושים פיפי, מקדישה תשומת לב רבה לדיוק איברי המין עד כדי כך ששוכחת לעיתים את הרגליים. לעיתים היא מציירת רק את איברי המין, לבד, של שני המינים. אני לא יודעת איך להגיב לזה.... אציין שאנחנו די פתוחים בבית, בעיקר כי אני כילדה - לא היה לי את מי לשאול שאלות, נתקלתי בקיר אטום ששידרו ההורים. אנחנו לא מתנגדים בתקיפות אם היא רוצה ללוות אותנו לשירותים, אך מנסים להסיח את דעתה בכל דרך אפשרית כדי לקבל פרטיות. בשנה שעברה היא ראתה בנים עושים פיפי בגן הקודם, אבל זה לא העסיק אותה יותר מדי. האם זה נורמלי וכיצד עליי להגיב? 2. כשהייתי בהריון, לפני כשנה, הילדה התחילה לגמגם. אני יודעת שבשלב זה, זה נקרא חוסר שטף בדיבור ולא גמגום, אבל זה נשמע נורא. במקביל היא חזרה לזחול למרות שהיא הולכת יפה מגיל שנה. ניסינו שלא להתייחס ולא להתרגש בתקווה שאלה הרגרסיות המפורסמות, וזה יעבור עם הזמן. אז הזחילה אכן עברה וגם הגמגום. אבל ארבעה חודשים לאחר הולדת האחות הקטנה, כחודשיים לאחר הכניסה לגן החדש חוסר השטף חזר והוא נשאר איתנו - בגלים. היא מגמגמת בצורה קלה רוב הזמן, אבל יש תקופות שזה ממש חמור. ההברה החוזרת מתקצרת, הילדה "דוחפת בכח" את המילה החוצה: מנפנפת בידיים, קופצת, עושה תנועות אחרות – עוזרת למילה לצאת. היא נתקעת בהברה ראשונה אפילו 15 פעם ואז מוותרת או מתעצבנת, או אפילו שוכחת מה רצתה לומר ומנסה לומר משהו אחר, כי הרי המחשבות בגיל הזה רצות במהירות עצומה, אז היא לא מספיקה להתבטא. לקחנו אותה לאבחון אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי ולאחר מכן שוב - לקלינאית תקשורת של קופת החולים על מנת לקבל אישור והחזרים. שתיהן הסכימו שהילדה מפותחת לגילה, עם אוצר מילים שמתאים לגיל 5-6, מתנסחת יפה, אומרת משפטים שקשורים בינהם, מצליחה להביע בדיוק מה שהיא חושבת, ולא מגמגמת אם היא מאוד מרוכזת, רגועה, או שרה/מדקלמת, (או מספרת משהו לתמר כשהיא חושבת שאף אחד לא מקשיב). לדעת קלינאית התקשורת הפרטית- "אפשר לוותר לה אבל אפשר וכדאי לטפל אם דואגים", לדעת קלינאית התקשורת של קופת החולים - אין טעם לטפל לפני גיל 5 "כי יש הרבה ילדים מגמגמים, הרוב מפסיקים לגמגם מעצמם". קיבלנו חומר קריאה שקצת הרגיע, אבל בכל זאת אני מפחדת לפספס משהו חשוב ועקרוני. אז לטפל או לא לטפל? השאלה היא לא כלכלית אלא פסיכולוגית - הילדה גם ככה לא מפוצצת בביטחון עצמי, אני חוששת שאם היא תדע שמשהו לא בסדר איתה (אנחנו מתעלמים לגמרי מהגמגום, ורק מחכים מסבלנות שתסיים), היא תסגר, תתכנס בתוכה או תפסיק לדבר...