מאבדת את דרכי

ורד שלום,
את מתארת תופעה של ילדה עם מודעות מפותחת מאוד לעולם שסביבה. מהדברים שציינת נראה שעבור נועה, יכולת השליטה שלה במציאות היא משמעותית מאוד, ואם היא נתקלת במצב בו אין לה שליטה או ודאות (כמו רעש של משאית שעוברת במהלך טיול כפי שכתבת), קשה לה מאוד לחזור לשגרה. הרצון לשלוט בסביבה הוא מאפיין של ילדים בגילה של נועה, וייתכן שעם הגדילה ואם המשפחה תתרחב עם אח/ות נוספ/ת, התכונה הזו תפחת.
בינתיים, תוכלו לעזור לנועה באמצעות הדגשת החשיבות של חזרה לשגרה, והסבר כי ילדים לעתים חוטפים זה מזה או נמצאים ראשונים בתור לפניה, וכך אלו החיים. אפשר לנסות למצוא לנועה חפץ (כמו בובה) שילווה אותה במהלך היום ויעזור לה להירגע בגן לזמן מסויים ואז "לעזוב את הנושא" ולחזור לשגרה. בנוסף, כדאי לבקש מהגננת להיות מעורבת בתהליך ולעזור לנועה להרפות מהעיסוק המתמשך בדבר שהפריע לה. כמו כן, מה שמתרחש עם נועה הוא הזדמנות עבורכם כהורים לבדוק גם את התרומה שלכם לתגובותיה של נועה, ובאיזו מידה אתם יכולים לעזור לה להיות פחות נוקשה. ממה שכתבת עלה בי הרושם אולי גם את מוטרדת מאוד מיכולת ההתמודדות של נועה עם תוקפנות וחשוב לך מאוד שהיא לא תהיה חסרת אונים. הילדים שלנו מזמנים לנו אפשרות לעבוד גם על דברים בעצמנו ולהמשיך להתפתח כמבוגרים, ואולי כאן זו הזדמנות גם עבורכם.
מקווה שדברים אלו עזרו,
שירי

שירי יקרה שלום. תגובתך להודעתי עודדה אותי במקצת. ציינת בתושובותייך למצוקתי את הטבעיות שבמעשיה של נועה. ואכן כמו שהצעת כך אנו פועלים- מסבירים לה טבעו של עולם מהו? שיש ילדים שמגיעים ראשונים, שיש רעשים, שיש כאלה שחוטפים ועוד... אך למרות כל הסברינו למצבים כאלו התגובות שלה ממשיכות להיות חמורות וקשות - אתמול היא בכתה בבכי קורע לב כי השכן כסח את הדשא והרעש הבהיל אותה בצורה לא נורמלית - נאלצנו להכנס פנימה מיום שטוף שמש בגינה. עוד דבר שלא היה מובן לי מתשובותך הוא : מה כוונתך במעורבותנו/ השפעתנו על המצב ? אני באמת רוצה להבין זאת ובעקבות כך מה עלי לעשות - אני צריכה מטרות אופרטיביות ישומיות שתוכלי להגיד לי. לגבי חפץ "מעודד" - גם החפץ האהוב עליה- חתול בד בשם לקיק לא מהווה מקור נחמה בזמנים קשים אנא תושבתך בהתאם. כמו כן האם יש צורך בטיפול פסיכולוגי לסוגיה זו- אני לא רוצה שהיא תגדל להיות מבוגר חרד/ חסר אונים בעל ביטחון עצמי נמוך. תודה ורד

הי ורד, רציתי לחזק אותך,אני נתקלתי באותה סיטואציה שארכה מס' חודשים עם רני (כיום בן שנתיים ו9 חו'). כל רעש הקפיץ אותו ,אסור היה להפעיל מיקסר/שואב אבק כשהוא בבית,מקדחה פועלת בבית הכן היתה מוציאה אותו מדעתו וגורמת לו לבכי....חשוב לשדר שזה העולם ויש רעשים ואי אפשר להימנע מהם,ואם הוא רוצה לבכות ,שיבכה.....היום הוא מגיב לרעשים במתינות ,הוא לא בוכה כל פעם,הוא מתחיל לקבל את זה יותר בנינוחות. מעבר לכך,הוא ילד רגיש מאוד ,ומאוד מושפע מתגובות של הסביבה הקרובה....האם היא גם רגישה כל כך ?

ורד יקרה,
ראשית התנצלותי על משך הזמן שארך עד לתשובתי אלייך.
ילדים רבים נבהלים מרעשים חדים ולא מוכרים, כמו ממכסחת דשא או שואב אבק. נועה בגיל 3 עדיין אינה מבינה את המכניקה של המכשיר המטרטר, אלא מבחינתה זהו רעש חד וצורם, וכיוון שכך הוא מסוכן ומבהיל. בסהכ זו תגובה הגיונית מבחינתה - עדיף שתיבהל מרעש כזה ותחוש בסכנה, מאשר תתקרב לכביש כשרכב שועט בו, לדוגמא. ככל שהיא תתנסה במצבים מגוונים ותכיר יותר חפצים בעולם, וכן תבין את פעולתם, כך היא תסתגל לרעשים הללו. חשוב להדגיש שזו תופעה נפוצה מאוד והיא נשענת על בסיס אבולוציוני. ראי לדוגמא כמה ילדים (גם בגילאי בי"ס) נבהלים ובוכים ביום העצמאות כשיש זיקוקים. אלו נחשבות תגובות נורמטיביות ולא קשות וחמורות. לכן נועה בוודאי שאינה זקוקה לטיפול פסיכולוגי.
מבחינתכם, קשה להציב מטרות אופרטיביות או לומר יותר על קשרים אפשריים בין התנהגויותכם ועמדותיכם לבין תגובותיה של נועה, ללא היכרות. באופן כללי אציין כי חשוב לתת לגיטימציה לבהלה של נועה בתגובה לרעש, או לעצב/תסכול שחשה כשחוטפים לה דברים. הרגש עצמו הוא מאוד הגיוני וטבעי בסיטואציות כאלה, וגם אנחנו כמבוגרים לא ממש אוהבים כשמישהו "חותך" אותנו בכביש (זו מקבילה אפשרית ל"חטיפות" אצל ילדים). המסר החשוב לנועה, הוא לסייע לה לחזור לשגרה ולהמשיך הלאה במעשיה על אף האירוע הלא נעים שהתרחש, ולא להמשיך לעסוק בו ולדבר עליו.
בהצלחה,
שירי