ביישנות, חרדה ופחת ללכת לחברות

מירית שלום,
לא כתבת מהו גילה של בתך, והציפיות שלנו מהיכולת של ילד להיפרד היא תלויה בגיל ומשתנה בהתאם. באופן כללי אאמר, כי ביישנות היא תכונה אישיותית, שיש חוקרים המאמינים שיש לה גם בסיס גנטי-משפחתי, אולם היא פוחתת מאוד ככל שיש חוויות חיוביות רבות יותר של עצמאות ושל הצלחה להתמודד לבד, בסיטואציות מתאימות ובזמן המתאים. בדר"כ כשדוחפים ילד לעצמאות בטרם עת מבחינתו, הוא נצמד עוד יותר לגירויים ולמבוגרים המוכרים.
ממה שכתבת כאן, נראה לי שבתך זקוקה לזמן מסוים על מנת להסתגל לסיטואציות חדשות ולא מוכרות. היא לא נותרת קפואה לכל אורך האירוע, אלא בהדרגה מגלה את ה"עולם ומלואו" כדברייך, שנמצא בתוכה. זהו סימן טוב מאוד לכך שהיא יכולה ליצור קשרים חדשים ולהביא מעצמה, כאשר היא מרגישה מספיק בטוחה. כרגע, היא זקוקה לנוכחות הפיסית שלכם על מנת להיות מסוגלת להיפרד. סביר להניח שככל שתגדל, היא תרגיש טוב ותתפקד גם בהיעדרכם. אין טעם בשיחות לעודד אותה לא להתבייש, אלא לומר לה כי אינכם יכולים להגיע עמה לכל מקום, ולהקפיד שתבין כי היא עלולה להפסיד את האירוע. אולם יחד עם זאת, חשוב להיות אמפתיים ולתת לגיטימציה לצורך שלה בכם.
לגבי העתיד, אני מבינה שאת מודאגת מהתפקוד שלה בעתיד. אולם לא ציינת כי בתך היא ילדה בודדה או דחויה או עצובה וכדומה. העוצמה של הביישנות כפי שכתבתי יכולה לרדת עם הגיל, וגם ייתכן כי היא עדיין תזדקק לזמן מסוים על מנת להסתגל לסיטואציות חדשות.
בהצלחה,
שירי