ילד חברותי מדיי

בני הבכור הוא בן 3. הוא מאוד אוהב חברה (תמיד מבקש שיבואו אליו חברים) ומתקשה לשחק לבדו. הנחיצות שלו בחברה היא כל כך גבוהה, עד שהוא יכול להזמין זרים גמורים "לשחק איתו בבית שלו" אם רק יראו סימני התעניינות קלים בו. מעולם לא היתה לא חרדת זרים או פחד נטישה. עוד מהיותו תינוק הוא תמיד הלך לזרים ברצון, אם רק הושיטו לו ידיים. הוא נקשר במהירות לאנשים ויכול "לבכות מגעגועים" לילד אותו פגש בחטף במגרש המשחקים. העניין אף יוצר סיטואציות מביכות, כאשר הוא רוצה ללכת עם אנשים חדשים הביתה שלהם, או נותן להם יד.
כמובן שהפחד הגדול שלי הוא שהוא יילך אחרי כל אחד שמציע לו סוכרייה ברחוב...
אני פסכולוגית בהכשרתי, אז ניסיתי לנתח את המצב מכל כיוון אפשרי. משתנה עיקרי הוא, שעזבנו את ישראל לארה"ב בהיותו בן 8 חודשים, טהשארנו מאחורינו את כל המשפחה. אמנם הקשר המשפחתי מעולם לא היה חזק מדיי אצלנו, אבל אני בטוחה שזה הותיר משקעים אצלו.
יש לציין כי הילד אינו סובל מחוסר תשומת לב הורית, להיפך. הוא נשאר איתי בבית עד גיל שנתיים וגם עכשיו הוא בגן רק חצי יום. האם ייתכן שאני משעממת אותו? האם ייתכן שאני מעניקה לו יותר מדיי תשומת לב, כך שהוא רואה אותי כ"מובנת מאליה" ולכן מחפש אישורים אצל זרים?
אני בטוחה שהבמה הזו אינה יכולה לספק לי ניתוח פסיכולוגי עמוק של הקונסטילציה המשפחתית שלנו, ולכן שאלתי העיקרית היא, כיצד ניתן לחנך אותו ולהסביר לו את הסכנה מזרים מבלי לפגוע באופי החברותי שלו ובתמונת העולם החיובית שלו?
האם אי פעם נתקלתם במקרה כזה?