פחדים אצל ילדה בת שנתיים

כל מה שתיארת לגבי הבת שלך זה בדיוק מה שעובר על בתי בת השנתיים! אני בהלם כמעט יכלתי לשמוע את עצמי מדברת על העניין הזה, המילים שלך הם ממש שלי, גם אנו מתקשים בדיוק באותו עניי של חרדה אצל בתיי בת השנתיים, ומחפשים עזרה, לא ראיתי שקיבלת תשובה או מענה, הייתי שמחה לדעת אם בינתיים התקדמתם איכשהוא עם העניין אני שוקלת להתחיל לילדה טיפול אצל אנשי מקצוע, טיפול תוך כדי משחק וכו, אשמח לשמוע ממך

לאמהות שלום,
החרדות שאתם מתארים הן שכיחות בגיל של בנותיכן. חרדה מזרים וממצבים חדשים היא התנהגות שיש לה בסיס אדפטיבי ואבולוציוני (הרי הייתן מוטרדות מאוד אם הילדה היתה ניגשת לכל אדם ללא בדיקה מוקדמת שלו). אצל שתי בנותיכן, יש כאן העצמה של נטייה טבעית ומובנת לחשוש מאנשים לא מוכרים. תוכלו לעזור לילדות ע"י הכנתן מראש לסיטואציה בה יפגשו אנשים חדשים. כמו כן, כשהילדה נמצאת בחרדה, חשוב להרגיע אותה, לקחת אותה על הידיים אם הדבר מתאים ואפשרי, ולהרגיע אותה במלים. עדיף להימנע דווקא מלעודד אותה להתקרב לאדם שמעורר חרדה, דווקא כשהיא מבוהלת.
כאשר הן כן ניגשות לאנשים, לאובייקטים ולמצבים חדשים, רצוי מאוד להחמיא ולעודד על כך. עדיף להשתמש במושגים שמדגישים את הרווח שהן יכולות להשיג במפגש עם הזולת - למשל, "תראי איזה משחק מעניין יש ל-X" ולא לדבר על אומץ, בגרות וכדומה, כיוון שהמלים האלו בדר"כ גורמות לילדים להפגין תלותיות רבה יותר.
לבסוף, ברצוני להתייחס גם להבדלים בין שתי האמהות:
לילך, אצלך ייתכן שיש קשר למעבר הדירה וללידה הממשמשת ובאה, כיוון שהילדה עשויה להיצמד לאנשים המוכרים והקבועים.
יפעת, אני שמחה שראית שהחוויה שלך עם בתך משותפת לאמהות נוספות, וזה אחד היתרונות המרכזיים בפורום בו הורים כותבים באופן אנונימי. הייתי מציעה שתתייעצי, טרם הפנייה לטיפול, עם הצוות החינוכי בגן - איך הם רואים את הילדה ואת יכולת ההתחברות שלה, במצבים של קשר מתמשך כמו בגן. ייתכן שתעלה תמונה אחרת ממה שקורה מולך.
בהצלחה,
שירי

שירי שלום
תודה על תגובתך, לפי עצתך אכן שאלתי את הגננת כיצד הילדה מתנהגת בגן, הגננת אומרת שבגן לידה וליד הצוות והילדים הילדה מקסימה, חברותית, שופעת חיוניות וכו, מתנהגת רגיל ולא בבישנות או פחדנות, אך ברגע שיש גנן שעושה רעש מחוץ לגן תוך כדי עבודתו הילדה מבועתת ולא רוצה לצאת לחצר הגן, בנוסף אמרו לי שבחודשים הראשונים בגן חששה מכל הורה גבר שהיה מגיע וכיום כבר התרגלה, לא בוכה , כי כבר הכירה את ההורים והתרגלה אליהם, אך עדיין לא מתקרבת אליהם וכאילו מחכה שיילכו... מה דעתך לגבי האמור ולגבי פנייה לטיפול, אני מרגישה שהפחד משתלט גם עליה וגם עלי

שלום, ואני מתנצלת על הזמן שארך עד שקיבלת מענה לשאלתך.
לא ברור לי לגמרי מדוע נראה לך שבתך חוששת דווקא מגברים ולא מנושאים כלליים יותר כמו רעש או זרים. איני יודעת אם הדבר קשור לחוויות שאת או אנשים אחרים עברתם, או לחשש ספציפי שלך לגבי בתך.
במידה והדבר ממשיך להטריד אותך, נראה לי שכדאי לבדוק זאת בהתייעצות עם פסיכולוג. מבלי היכרות אתכן, לא נראה לי שלפי המידע שסיפקת כאן, יש מקור לחשש דווקא מגברים, אלא אפשר לדבר על קשיים פחות ספציפיים, שהם גם אופייניים לגיל - במיוחד לאור זאת שבתך חברותית ושופעת חיוניות.
בהצלחה,
שירי