שיעול התנהגותי

היי סיגל,
אני עונה לכך כאם שהתנסתה בחוויה דומה - אני חושבת - משום שישנן דרגות רבות של "טיקים" שבאים לידי ביטוי באופנים שונים ומוגדרים בספרות המקצועית בשמות שונים... בני בן 7 סבל גם הוא לפני שנה וקצת מטיקים שבאו לידי ביטוי בכחכוך בגרון וליטוף עצבני ותכוף באזור הפנים והראש. אני מכירה את הרגשת חוסר האונים והתסכול שאת מדברת עליה וזוכרת איך כל פעם שהיה עושה את התנועות האלו היה ליבי נחמץ... מה שהבנתי מפסיכולוגית שהיינו מטופלים אצלה באותה תקופה היא שכנראה מדובר במתח גדול שלו שבא לידי ביטוי ב"טיקים" האלו... עצתה היתה להוריד ממנו לחץ וליצור במידת האפשר סביבה תומכת ורגועה עבורו. כלומר: להכילו, לקבלו כמות שהוא (כאשר מבינים שהתנועות והשיעול וגם הבכי הם למעשה אותות של מצוקה וקושי - קל לוותר על הציניות), ומצד שני ליצור עבורו גבולות ברורים: אפשר לכבות את הטלוויזיה (אני באופן אישי מנסה לעשות את זה באופן מכבד - לא באמצע תוכנית למשל...) ויחד עם זאת לחבק אותה כשהיא בוכה ולהכיל את התסכול שלה... מהניסיון שלנו אני יכולה לומר שברגע שהענקנו לו את הסביבה הבטוחה לה היה זקוק לקח פרק זמן של חודש עד שה"טיקים" נעלמו לגמרי (לאחר מספר חודשים שהיה איתם). עצתי אליך היא להמשיך את הטיפול שהתחלתם - בתקופות משבריות טיפול טוב יכול לשדרג את החיים לכל החיים! ב ה צ ל ח ה !

ויט היקרה ,
מודה לך מקרב לב על הנכונות לעזור ועל התשובה המפורטת.מסתבר , דרך אגב , שאין הרבה שמכירים את התופעות הנ"ל. לצערי, אנחנו בין יחידי הסגולה.
למרות שאני יודעת שהשיעול אינו בשליטתה, אני לא מצליחה לשלוט בעצמי ומוצאת את עצמי מעירה לבתי הערות כלל לא תומכות בטון לא ידידותי ואף צעקני ואח"כ "אוכלת" את הלב ובוכה. יתכן שעצם היותי בהריון , ואולי זה סתם תירוץ, מונע מבעדי להתמודד בצורה טובה עם הבעיה.
יש לציין , שבתי ילדה מפונקת (לטוב ולרע) שמקבלת המון חום ואהבה. לאחרונה , עקב השינוי בהתנהגותה (חוצפה , צעקות מצידה וכולי) שעבר כל גבול , חל שינוי גם בהתנהגות שלנו (יתכן שאני פחות סובלנית מבעבר ללא קשר). אנחנו מנסים ליצור סביבה תומכת ואוהדת , אבל מאוד קשה. השיעול הצווחני הזה לא נותן לנו את ההזדמנות להגיב בצורה נכונה - אפילו אכילה משפחתית בגלידריה , הוציאה אותי מדעתי וגרמה לי להגיב בצורה לא נכונה.
אשמח לתגובה נוספת ומלומדת מצידך - עצות תתקבלנה בברכה .
אם את מאזור המרכז , אשמח להמלצה על פסיכולוג/ית טוב/ה.
מקווה שאצליח ב"משימה" .
שוב תודה לך.

קודם כל, לא תמיד קל להיות בהריון וידוע שההורמונים לא עוזרים לנו לשלוט בהתנהגותנו. אבל את צודקת שצריך לעשות נסיון ולהתעלות מעל לקושי. אבל, סיגל, צריך גם לדעת לסלוח לעצמנו... מניסיוני אני יודעת שיש מן "לופ" כזה, מן מעגליות שמזינה את עצמה בין הארועים: היא משתעלת, את אוכלת את הלב, כועסת עליה ועל עצמך, מגיבה בציניות או בכעס, הילדה נעלבת, מרגישה את האכזבה ממנה ואת התסכול וחוסר האונים על כך שלא מבינים את מצוקתה, את רואה את זה ולא נרדמת בלילה, שוב מרגישה אשמה על כך שלא טיפלת נכון, מרגישה חלשה ולא ראוייה וחוזר חלילה...
קשה לי להציע לך הצעות קונקרטיות כי אני חושבת שבטיפול אפשר להתאים את העצה לאדם. אבל אני יכולה לשתף אותך באיך אני התגברתי על הכעס שהיה לי על בני: אני כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני זה לא העניין עכשיו. לא מה אני מרגישה, לא מה נוח/או לא נוח לי וכו'... כשהוא צעק וילל שכנעתי את עצמי לראות בתוך המעשה הזה ר ק את המצוקה שלו. כך היה קל לי לעזור לו ולהכיל אותו. כדי להכיל אותו הרבה (כי צריך הרבה בתקופה הזו) מבלי ש"יגלוש" לי החוצה, השתמשתי בדמיון מודרך: דמינתי שיש לי מיכל עצום ברוחבו ובגובהו מבית החזה ועד למטה וכל הצעקות שלו ההתנהגויות שלו הבכי ה"טיקים" - הכל נכנס למיכל. ואני רק עמדתי שם בשבילו מחבקת, מלטפת, מרגיעה... זה דורש כוחות נפש עצומים ואת צריכה לעבוד על עצמך הרבה (אני עובדת עד היום - זה לא בא לי בקלות בכלל) - אבל אחד הדברים הכי מדהימים בגידול ילדים, בעיני לפחות, זה שהם הופכים אותנו לאנשים טובים יותר בסופו של דבר - נכון? אם את רוצה את יכולה לכתוב לי: avitaly.stud.yosh.ac.il
בהצלחה.

"אנשים טובים באמצע הדרך " ומהתרשמותי המהירה , את אחת מהם.
מסתבר שעצם השיתוף עוזר בכל זאת ומעודד באיזושהי מידה.
מצדיעה לך על אופן ההתמודדות שלך ומאחלת לך המשך הצלחה.
מודה לך מקרב לב.

שלום סיגל
נראה לי שהשיעול ההתנהגותי מעיד על מתח ותסכול פנימיים שמצאו דרכם החוצה בדרך גופנית. אני מאוד ממליצה לכם להמשיך בטיפול, תוך הבנה שטיפול פסיכולוגי דורש זמן לשינוי ואין קסמים.
בהצלחה