ביישנות או חרדה חברתית?

שלום רב, בני הבכור בן 5, ילד נבון, סקרן , בעל דמיון עשיר, רגיש מאוד וביישן מאוד. אני ובן זוגי מבינים שהביישנות זו תכונת אופי ולא נוכל לשנות אותה(אני כילדה הייתי גם ביישנית ומופנמת) אך לאחרונה אנו חשים כי הביישנות גוברת עליו והוא נמנע לעשות ולהשתתף. למשל: רשמנו אותו לחוג כדורסל, שאלנו אותו כמובן אם הוא מעוניין והוא השיב בחיוב, אך בינתיים סירב להשתתף. חשבנו שאולי פשוט זה לא מעניין אותו או שלא גורם לו הנאה מרובה. אך הוא אמר לנו שהוא רוצה להשתתף אך מתבייש וחושש שמא הכדור יברח לו או שלא יצליח לקלוע לסל. אני חייבת לציין שמדובר בחוג לידי גן חובה והמדריך מתאים את הפעילות לגיל, אין שם דרישות מאוד גבוהות, ובכלל הילדים לא נתבקשו לקלוע לסל, רק לזרוק כדור או לכדרר. בנוסף הוא חש מבוכה גדולה בקרבת זרים, משפשף את העיניים, לא יוצר קשר עין, מתעלם, מתחמק, מסרב לדבר. לוקח לו המון זמן "להפשיר" ולהרגיש נוח גם כשמתרחש במקום מוכר. בגן שעשועים לא מסכים לשחק אם יש עוד ילדים, מאוד חושש מהתקהלות של אנשים\ילדים. מאוד צמוד אלינו, איננו מתרחק מאיתנו ביציאות מהבית וטיולים, אפילו בביקור אצל אחת הסבתות , הוא חושש לגשת לבד לבית בן הדוד(בית ממש צמוד, מרחק של מספר צעדים), גם בית שביקר בו הרבה פעמים. עדיין לוקח מוצץ,ניסה כמה פעמים לזרוק את המוצץ והתחרט. בימי הולדת לא מוכן להשתתף ורוצה לשבת עלינו כל הזמן, או להצמד אלינו.אם ילד מהגן פונה אליו ברחוב או מנפנף לו לשלום הוא מתעלם. אין לו הרבה חברים , אבל יש שניים -שלושה קבועים. חשוב לי לציין שבבית הוא מתנהג בחופשיות, צוחק , משתולל, מדבר לפעמים בלי הפסקה, למרות ביישנותו הוא משתף אותנו ברגשותיו, ובגן שנה שעברה הגננת סיפרה לנו שהוא לקח חלק בפעילות, הוא דיבר במפגשים ושיחק עם ילדי הגן. מה לעשות? האם צריך לעזור לו להתגבר על הפחד? ואם כן , כיצד?