דינמיקה משפחתית מורטת עצבים

שלום!

אני סטודנטית, בת 22 ומשיקולי כלכלה מתגוררת בבית הורי. יש לי אח שהתחיל את שירותו הצבאי לפני כמה חודשים ואחות שעלתה לא מזמן לכיתה א'.

בדרך כלל אנחנו משפחה חמה ואוהבת. כמובן שלא הכל מושלם - אבל אחרי הכל, אין משפחה מושלמת, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו.
בבית שלנו, אמא שלי היא באופן טבעי תופסת את מקום הקורבן. בכל מריבה - בין אם מדובר במריבה בינה לבין אבא שלי, או בינה לבין קרובי משפחה מחוץ לתא המשפחתי המצומצם. כשאני כותבת "קורבן" אני מתכוונת לזה שהיא נפגעת מאוד בקלות, לוקחת ללב, בוכה, מסרבת לקבל התנצלויות בשעת סערת רגשות. לדעתי, החלק הנורא ביותר הוא שהיא לא שולטת במה שהיא אומרת כשהיא כועסת, והיא קוראת בשמות, מבטיחה הבטחות כמו "אני אלך מכאן" או "מהיום תשכחו ממני". אלו דברים כואבים ופוגעים, היא יודעת את זה, היא מתנצלת אחר כך... אבל הפגיעה נשארת. לעומת זאת, כאשר צדדים אחרים במשפחה המצומצמת שלנו נפגעים - אני, אחי או אבי (אחותי הקטנה דווקא נוטה להתנהגות של אמא, אבל היא עוד בת שש...) אנחנו לא מגיבים כך. בדרך כלל אנחנו שותקים ומבליגים, וצריך להשתמש בפותחן קופסאות כדי לעזור לנו להיפתח ולדבר על הפגיעה או הכאב.

הערב, אחי ואני התבדחנו עם אימי. היא נעלבה ממה שאמרנו, בכתה וכו'. היא הלכה לישון כועסת, סוג של סילקה אותי מהבית בצורה קצת פחות בוטה, וכן הלאה. אני די תקועה עם הרגשה זוועתית. היא לא מוכנה לקבל התנצלות או את העובדה שלא התכוונו לפגוע בה...

השאלה שלי היא: איך פותרים את המצב? איך מובילים לפתרון במרה הספציפי הזה, ויותר חשוב - איך משנים את הדינמיקה המשפחתית הזו?