ילדתי

שלום,

ילדתי בת 8, מפגינה מזה זמן ובאופן כמעט יומיומי התנהגות יוצאת דופן. הדבר בא לידי ביטוי ברגישות קיצונית עד כדי צעקות, קללות ולאחרונה דחיפות ונשיכות. אין שום יכולת לצפות את תגובתה ומעברי מצבי הרוח שלה הם מיידיים ולא פרופורציונאליים. התקפות הזעם הללו הן כמעט יומיומיות. כשמדברים אליה, היא מגלה אגרסיביות מילולית רבה, מרימה את קולה, אינה מוכנה אפילו לשמוע את קול ההיגיון, אוטמת את אוזניה, ובורחת מהמקום.

מאפיינים אחרים בהתנהגותה הינם חוסר הקשבה להורים, דרשנות יתרה ללא התחשבות בשאר בני משפחה, הימנעות והתנגדות מעזרה בבית ותסכול רב על כך שהסובבים לא מבינים אותה ואף היא לא מבינה מדוע היא מתנהגת כפי שמתנהגת. היא מתקשה לבצע משימות ביסודיות או במלואן ומתייאשת מהר ורוצה לשנות פעילות אחרי זמן קצר. יחסה ללימודים הולך ומתדרדר וכך גם ציוניה. לפני כשבועיים אף יצאה מהבית בדרכה למרכז המושבה ללא רשות ותוך חציית כביש סואן.

לעיתים היא מדברת על אי היותה נאהבת על ידינו ושטוב היה לו לא הייתה. סוג של דברים שלא הייתי מצפה מילדה בגילה ושמדאיגים ומכאיבים מאוד. לעיתים קרובות, מבירור טענותיה על אפליה ואי צדק מצידנו, מתברר שהדברים כל כך מופרכים ואין לי אלא להסיק שההקצנה היא אולי ניסיון שלה לקרוא לעזרה.

ניסינו ניסיונות שונים איתה. החל מוויתורים מפליגים וכלה בהקפדה יתרה על משמעת. שוחחנו איתה אין ספור פעמים בזמן רגיעה ותמיד התגובה מסתכמת בכך שהיא מודעת להתנהגותה הלא בריאה אבל לא יודעת למה. גם ילדינו האחרים (בוגרים ממנה) סובלים מהעניין ומתלוננים תדיר על חוסר האיזון בדרישותינו מהם לעומת ממנה.

חשבנו לפנות לייעוץ אולם אנו מתלבטים איזה סוג של ייעוץ הוא המתאים, האם באופן פרטי או ע"י שרותי הרווחה?

אשמח לשמוע את דעתכן.
בברכה ובתודה מראש