חרדת נטישה?

ילדי השלישי (מבין ארבעה) בן החמש עובר תקופה קשה.
לפני כשלושה שבועות החל להתלונן על כאבי גרון ואח"כ הסתבר שכאבים אלו הם כוונה לבחילה ופעם אחת אף הקיא. כל התופעה של הבחילות מלווה ברעידות גופניות והסטריה תוך כדי מלמול: אני מפחד להקיא. לאחר בדיקה נרחבת אצל רופא משפחה הכוללת בדיקות דם, שתן וצואה (כיוון שתופעות אלו נמשכו כשבוע באופן אינטסיבי) קיבלנו את תוצאות הבדיקות והכל תקין.
מאז אותה תקופה, "משתמש" בביטוי: אני מפחד להקיא בכל מצב חרדתי שהוא עובר בבית ובגן כגון פרידה בבוקר, בהשכבה לפני שינה או כשאני נאלצת לצאת מהבית ולהשאירו עם אביו או עם סבתו אותם הוא מאוד אוהב. הפרידות בגן ממני היו מאז ומעולם מלוות בבכי עוד מינקות ודי התרגלתי למצב והשלמתי עם התופעה, תוך בדיקה מתמדת עם הגן כי אכן תופעת הבכי מסתימת מהר לאחר לכתי. לאחר אותו שבוע בו לא חש טוב וחזר לגן החלו תופעות הפרידה להחמיר: הילד תופס בי בכוח, צורח וצועק: אני מפחד להקיא, אני אקיא. כל זמן שהותו בגן מצבו הנפשי מתחלף משיתוף פעולה ומשחק לאדישות ובכי. כל בכי מלווה במילים החוזרות של הרצון להקיא.
חשוב לציין שכל הצוות החינוכי בגן והגננות מעורב בסיפור ובכל ערב אני מקבלת דיווח מהגננת הראשית ואני בטוחה ושמחה על שיתוף הפעולה. בימים האחרונים המצב קצת השתפר, הבכי התמעט, שעות השמחה בגן עולות על זמני המצוקה, אך לצערי הילד מפתח תלות אובססיבית לגבי הגננת הראשית וחווה חרדת נטישה כפולה כשהיא נאלת לעזוב את הגן חצי שעה לפני סיום הגן בכל יום. ואני שולחת ילד בוכה לגן ומקבלת אותו בוכה בצהרים. המצב מתסכל ומתיש. זה אינו גן חדש ואני בטוחה (לאחר אינסוף בדיקות ושאלות) כי הבעיה אינה בגן אלא במשהו רגשי שהילד עובר.
מה עושים? איך מרגיעים את הילד ואת עצמי? הילד פשוט מתיש את עצמו וקשה לו להנות בכל מהלך היום.