בעיית התנהגות עם ילד בן 3 וחצי

שלום רויטל,
כתבת שהתייעצתם בעבר עם פסיכולוגית שייעצה לכם איך לשים גבולות ולהיות עיקביים ו...? האם זה עזר? לא עזר בכלל? עזר באופן זמני? לכמה זמן? נראה לישחשוב שתחזרו לאותה פסיכולוגית ותבדקו מה השתבש? צריך לזכור לזכור שכל פעם שאתם נשברים לפניו מחייבת אתכם להתחיל את כל עניין העקביות מהתחלה.
אין טעם לשוחח איתו אחר כך ושהוא יבטיח שלא יחזור על כך, הוא צריך תגובה תקיפה ומיידית. אין טעם לשאול אותו למה? במקרים כאלה, כי זה נותן לגיטמציה למעשיו, כאילו שאם יש לו סיבה, אז מותר לו להתנהג כך. מה זה משנה למה? אסור לדבר כך או להרביץ וזהו. זה צריך להיות מאוד ברור זה לא נושא למשא ומתן או לשיחה בכלל.

בהמשך לתשובתך אנחנו עדיין עקביים בנושא הצבת הגבולות אבל הוא קודם עוקף אותם ואח"כ מתרץ כמובן שהתייעצנו עם הפסיכולוגית שוב פעם והיינו בשני מפגשים שלדעתה אנחנו מייסמים את מרבית הדברים לבד אבל עדיין יש התמודדות יומיומית סביב ההבכי והצעקות ופתאום דחיפות או מכות כלפי אחיו הקטן .
דרך אגב- פנינו לפסיכולוגית בעקבות כך שהילד טען "את מרביצה לי והמשטרה צריכה לקחת אותך וזהו" והפסיכולוגית אמרה לא לעשות מז סיפור להתעלם כי ברגע שהוא יבין שאנחנו מתרגשים אז זה לא יפסק .
נכון לעכשיו הוא חזר להגיד זאת ומוסיף לכך "אני לא חבר שלך יותר רק של אבא" וההפך או "אתם מתנהגים אלי לא יפה ואני אספר לגננת ולסייעת(נוקב בשמם) תמיד הוא מתחמן כלפי איזה צד הוא תוקף עכשיו למרות שאנחנו תמיד מגבים אחד את השני ואם ישנם חילוקי דעות אנו דנים על כך לו בנוכחות הילד מהי המלצתך ? האם כדאי לגשת יחד עם הילד לאיזהשהוא אבחון?או יעוץ?

שלום רויטל,
אני לא יודעת בכמה מפגשים הייתם אצל הפסיכולוגית, ומה זה נקרא שאתם מיישמים. התחושה שלי היא שאתם מאויימים מילד בן 3 וחצי כאילו באמת יש לו כח עליכם ונורא משפיע עליכם מה שהוא אומר. אז מי אם הוא מאיים במשטרה? אז מה אם הוא מאיים שילשין עליכם לסייעת? אם זה באמת מפחיד אתכם, זה לא משנה כמה אתם מיישמים מה שהפסיכולוגית אמרה, אתם עדיין באופן בסיסי מתייחסים נורא ברצינות לאיומים של ילד בן 3. את מי זה מעניין גם מה הוא מתרץ אחר כך? אתם נותנים לילד הזה המון כח ומשקל. אתם דנים איתו בתירוצים שלו, אחרת איך הוא מקבל הזדמנות להשמיע אותם? האם יכול להיות שאתם לא מספיק חדים וברורים איתו? האם הוא מפחיד אותכם? האם אתם מפנימים שאתם ההורים והוא הילד? הוא לא יכול לעשות לכם כלום, הוא תלוי בכם ולא אתם בו, הנימוקים והדיבורים שלו לא באמת מעניינים אף אחד, למה אתם ממשיכים לספור אותם בכלל? נראה לי שדרושה כאן עבודת עומק יותר רצינית שלכם עם הפסיכולוגית, אולי שני מפגשים זה לא מספיק. האם הפסיכולוגית ערה לכך שלמרות שאתם מיישמים הבעיה נמשכת? מה דעתה על כך?