דילמה

שלום ר.י.
אכן דילמה. נראה לי שזהו מצב שצריך לחשוב עליו די זמן ולא להחליט מהר ומייד מה עושים. אני מניחה שאת גם כועסת על האבא וחושבת, אולי במידה מסויימת של צדק שלא מגיע לו בכלל שהבן שלו ישאל עליו וידע עליו. ואולי את גם לא רוצה לחשוף את הבן לאכזבות נוספות מצד אביו, אול עדיף שישכח ממנו ולא יתאכזב יותר. אני יכולה לנסות לסייע לך דרך העלאת נקודות נוספות לחשיבה.
שאלה ראשונה שעולה אצלי היא מדוע הילד לא שואל? האם זה בגלל שלא חשוב לו להבין מה קרה לאבא שלו? האם הוא לא שם לב שיש ילדים שאבא שלהם נמצא איתם ואבא שלו לא? הוא לא שם לב שאבא שלו היה בחיים שלו ויצא? או שהוא מרגיש שזהו נושא רגיש (גם אם את לא אומרת זאת יכול להיות שהוא חש בכך גם בלי שאת מתכוונת) ולכן הוא נזהר מלגעת בזה, לא רוצה להעציב אותך או להיות עד לתחושות לא כל כך נעימות שעולות אצלך כשנושא אבא שלו עולה. אם זה כך, הרי שבפנים הוא חייב לתת לעצמו הסבר כלשהו על מה שקורה, למשל שאבא שלו לא אוהב אותו ולכן עוזב אותו בלי להגיד, למשל שאם אבא שלו לא אוהב אותו אולי הוא אשם בזה (וכאן לא משנה כמה את אמא מסורה ואוהבת ואומרת לו עשרות פעמים ביום כמה הוא אהוב ונפלא, מבחינתו יש אבא שאולי לא חושב כך ואולי יש לזה סיבה).
יכול להיות גם שהוא יודע יותר ממה שאת חושבת על האמת, אולי הוא שמע שיחות טלפון שלך או כשאת שוחחת עם אנשים אחרים על המצב וחשבת שהוא ישן או עסוק במשחק. מנסיוני הורים תמיד מופתעים לדעת שהילדים שלהם יודעים זמן רב משהו שהם נורא ניסו לשמור בסוד. טיפלתי פעם בילד שאביו ריצה מאסר על רצח, והאם לא סיפרה לו מדוע אביו בכלא למרות שמקרה היה בעיתונים והוא שמע על כך בשכונה מספר פעמים. במצב כזה הילד יודע משהו, אבל הוא לא יכול לדבר על כך כי אמא משדרת שזה נושא לא אומרים בו הכל וכך הילד נשאר עם מידע מאוד מכאיב לבד.
מה שאני ממליצה הוא שקודם תנסי לעשות עבודת עיבוד עם עצמך, לבד או בעזרת ייעוץ מקצועי, לגבי מה את מרגישה לגבי כל הסיפור כולל הכעס על האבא והעצב שלך על כך שזהו אביו של הילד שלך, אחר כך יהיה לך יותר קל לעשות את ההפרדות ולהחליט מה לספר לילד ומתי.

היי,סמדר ותודה על התשובה המפורטת בעניין,אך ניכר שאינך מעורבת לפרטי פרטים.
אני חשה שהינך נוברת בעניין מדוע הוא לא שואל עליו,האם שמע על הנושא דרך שיחות טלפון שלי וכו'.
אז ככה העניין הוא כזה,נהגתי בחיסיון מוחלט לגבי מקרה זה,אז כך שאין סיכוי ששמע ממני או מהסובבים דבר.הדבר היחידי שהעמדתי כנר לרגליי,הוא שחלילה הנושא לא יפגע בדימויו העצמי של הילד,שאבא שלו יושב בכלא,או חלילה יפגע בגיבוש זהותו,בדימיו מול החברה וכו'.כנראה שהילד,עפ"י התרשמותי העמוקה,פיתח אסטרטגיה מסויימת לגבי הדמות.בואי לא נשכח שאינו גידל אותו יום אחד בחייו,שלא היה דמות קבועה בחייו,כשניתק קשר בעבר.וכשחזר לנופו,כנראה בני ראה בו כדמות שבאה ותמיד יכולה להיעלם מחייו,מבלי שייפגע.
התרשמתי לאורך כל התקופה (עד כמה שהייתה) של הקשר ביניהם,שהילד רואה בו סוג של ליצן (כי ככה הציג עצמו בפניו-לא אפרט) ,והילד השתמש בו לאינטרסים הפרטיים שלו,זיהה בו מעין דמות שלא מציבה גבולות כלל וניצל את המעמד (הערתי לו מס' פעמים,כשהיינו לבד שאני חושבת שאינו נוהג כשורה מול הילד וכמו שהוא בונה את מהות מערכת היחסים ביניהם,ככה יזכה להערכה או לא.תשובתו הייתה "כל חיי אהיה הפיליפינית שלו".דיברתי מס' פעמים על ליבו של הגרוש שלי והסברתי לו שעבודתו,בכדי לזכות בהערכת הילד,היא קשה פי כמה וכמה,מכיוון שאינו מגדל אותו,אז שיישמר מטעויות צורמות שעושה איתו אין ספור.
לפני כשנה,כהולם לאופיו הלא צפוי והלא שקול במיוחד,התפרץ עליי בהרמת קול ובתנועות גוף חריגות,דבר שהילד היה ער לו וזה כשלעצמו עשה נזק מסויים.הוא נחרד מהסיטואציה ותרגם את העניין שהוא נתן לי בוקס בבטן ושהוא איש רע וגם אמר לו את זה מס' פעמים בפניו.
ניסיתי בחצי השנה האחרונה,לעשות מעל ומעבר בכדי שהקשר ביניהם יתהדק,אפילו פתחתי את ביתי בפניו והתייחסתי אליו כאל בן בית,דבר שחשוב היה לי שהילד ייראה וירכוש את אמונו שוב,ניסיתי לתת לעצמי לבטוח בו שוב ולא האמנתי שייעשה עבירה מהסוג הזה,שההשלכות שלה היו ברורות לו לחלוטין.אז איזה מן אבא הוא?אני חשה כי בפעם האחרונה שהושטתי לו את עלה הזית,פשוט לא העריך את ההזדמנות היקרה ואם להיות בוטה,אז "ירק לנו בפרצוף".
כשהיה לוקח את הילד במסגרת הסדרי הראייה,אחרי שעה וחצי בני היה מתקשר שהוא רוצה הביתה,לאמא.ואני הגדלתי ראש והייתי מצטרפת איתם למפגשים,גם כשזה על חשבון זמני היקר וגם הייתי יוזמת מפגשים,שהיו מעבר להסדרי הראייה,רק בכדי להציג בפני הילד תמונה פסטורלית ואידיאלית.הנחתי שאני צריכה לעזור לילד להתרגל לנוכחותו ומן הסתם אני הגורם הכי טיבעי בסיפור.
כל הסובבים,המכירים את הסיפור היטב,ממליצים לנתק קשר טוטאלית,אדרבא כשהילד לא מתעניין בו,"למה לך להעיר את המתים ולהערים על הילד שקר שיחיה לצילו,שלא לדבר על לספר לו חלילה על מקום הימצאו".
עד היום הילד לא רקם שום קשר סנטימנטלי עם משפחתו,כך שגם להיות בקשר איתם,אני לא רואה שום צורך.
אנא סמדר,את תגובתך בשנית.

שלום ר.י,
נוגעת ללב המסכת הקשה שעברת עם הגרוש שלך. ובכל זאת למרות שכולם ממליצים לך לנתק קשר, יש לך התלבטות, אחרת לא היית פונה, מדוע?
תראי אני לא חושבת שנכון כרגע לנתח איך והאם את צריכה לעודד קשר עם אבי הילד. נראה לי שזה גם לא בשליטתך, האיש בא והולך לפי המגבלות שלו, ואין באפשרותך לשנות אותו. העניין שאני התעכבתי עליו היה קשור לאיזה הסבר נותנים לילד. גם אם נכונים דברייך שהילד לא זיהה אותו כאב ולא קרא לו כך, מגיע לילד הסבר כלשהו, בשלב כלשהו, למה אין לו אבא, או איפה אבא שלו. משהו צריך להסביר לו, והעובדה שהוא לא שואל לא מעידה בהכרח על כך שאין לו שאלה פנימית.
ואם כבר מסבירים, עדיף שההסבר, גם אם הוא כללי ולא כולל כרגע את כל הפרטים, יהיה כמה שיותר קרוב לאמת כדי שלא תאבדי את אמינותך בעיני הילד בעתיד. יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון שברגע שאת נותנת הסבר כלשהו יבואו שאלות שכדאי שתהיי מוכנה נפשית לענות עליהן.
מקווה שעזרתי, ואם יש עוד שאלות, אשמח לענות.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

היי סמדר,
אתייחס ראשית,לשאלתך בפתיח של תגובתך האחרונה.
מאחר ואני אדם מאד ערכי,אנושי ונכון להיום אני חשה שמוטלת עליי מידת המוסריות והאחריות כאם-מכאן נובעת הדילמה.
מאידך,אני חשה שזהו המצב האידיאלי,שהילד אינו שואל אודותיו-מצב שחוסך ממני,נכון להיום להתמודד עם עוגמת הנפש של הילד ובנוסף חוסך ממני להערים עליו שקר,כזה או אחר בדבר היעלמות אביו.
ומכאן באות השאלות,מה כן הייתי מספרת לו,אלמלא היה שואל עליו?
ומה עליי לספר לו לכשישאל בשלב מאוחר יותר,מיהו אבא שלי?
כשהאב התקשר מהכלא,שאל האם הילד התעניין בו ואמרתי לא (זאת האמת,עד כמה שהיא כואבת אבל אני רואה בזה,יתרון ענק שאינו מעמיד אותי נכון להיום בפני מה ואיך לאמר),אמר לי תני לדבר איתו,הסברתי לו את המניעים שלי,מדוע לא לתת לו לדבר איתו ואמר לי בנונשלנטיות,ספרי לו שאני בחו"ל.ופה שוב נשאלת השאלה,מדוע לשקר לילד,כשהוא לא שואל לגביו בכלל,מדוע "להעיר את המתים".
הילד מתנהג כרגיל וחיוני כתמיד.אינני רואה אצלו שום ריגרסיה כזאת או אחרת,אז מכאן אני מסיקה שאינו במשבר מסויים ואינו מפנים את העניין או נובר בו,בינו לבין עצמו.
אימו של האב,מקלה ראש בהשלכות העניין ושואלת אותי,"אינך מתכוונת לקחת אותו לביקורים בכלא"?
למה אני צריכה לעשות את זה לילד?למה לגדל אותו בצל טראומה חסרת תקדים?
לאחר התייעצות עם אנשים הקרובים אליי,הגעתי למסקנה שכרגע,אינני רוצה שום קשר איתו או עם משפחתו ולכשנגיע לזמן השאלות,הילד יהיה בוגר יותר ואז אספר לו את הדבר שהוא הכי קרוב לאמת.
אני חשה שהאב עשה מעשה חמור,שההשלכות שלו היו ידועות לו מראש.למה לי להקריב את בריאות הנפש של בני,למעשה כ"כ חסר אחריות?
עד כמה שזה נשמע טעון,הנני מנועה מכעסים אישיים וכל ההתחבטויות שלי ביני לבין עצמי,הן האם הנני נוהגת כשורה?מה לאמר לאב ואיך,בדבר רצוני לניתוק הקשר?מה לאמר לבני לכשישאל אודות זהות אביו וכו'...
אנא סמדר,תגובתך.

שלום ר.י.
אני בהחלט מתרשמת שההתלבטות שלך קשורה להיותך אדם מוסרי.
לצערי, הידע והניסיון המקצועי שלי מצביעים על כך שלא כל כך כדאי להאמין לכך שאם ילד לא שואל הוא באמת לא מתעניין.
אם הייתי מאמינה בכך, אולי הייתי תומכת בגישתך.
אני לא מכירה את הבן שלך, אבל אני מניחה שילד בן 3 עם אינטילגנציה סבירה שם לב שמשהו חסר בתמונה.
אם הוא לא שואל, יש לכך סיבה שלא בהכרח קשורה לזה שהכל נראה לו בסדר. ילדים אמורים להיות עם סקרנות. הם שמים לב כשאין אבא בתמונת חייהם, גם אם באופן אישי האיש עצמו לא חסר להם, משהו הם אמורים לשאול. אם מסתכלים על זה כך, את לא מעירה את המתים, המתים נמצאים אצלו בראש או בלב בכל מקרה הוא רק חושש לשאול או לא יודע איך.
המלכודת היא בזה שמה שלא תעשי, לילד הולך להיות קשה.
השאלה היא אם זה קשה שהוא יכול לחלוק עם מישהו או קשה שאיתו הוא מתמודד לבד כי לא מדברים על זה. (אפילו שלא אמרת לו שלא מדברים על זה, אבל בעצם זה שאת לא מדברת על זה שאין לו אבא הוא קולט משהו או פשוט לא יודע איך להתחיל לשאול על הנושא הזה).
לא תוכלי לנצח להתחמק מההתמודדות הקשה שהאיש הזה כפה עלייך. בינתיים אנחנו לא יודעים מה הילד מספר לעצמו בראש שלו, מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, ואיזה סלט נוצר שם, ואם זה באמת פחות גרוע מהאמת עצמה.
אני באמת ממליצה לך בחום לפנות להתייעצות יותר מעמיקה לגבי איך לספר דבר כזה גם אם את לא רוצה לעשות את זה כעת.
קחי בחשבון שלמרות שאת שומרת על חיסיון, זה יכול להיוודע לילד באופן שהוא לא בשליטתך, ועדיף שהוא ידע על זה ממך ובאופן מסודר.

היי סמדר,
אני מתרשמת חד משמעית שהינך מסיקה שהילד אכן מתחבט בינו לבין עצמו,אודות התעלומה ואינו מראה סימנים כלפי חוץ.
ארחיב ואספר שגם במהלך הזמן שהיה קשר,מעולם הילד לא שאל לגביו,היכן הוא,או שרצה לדבר איתו בטלפון,או התעניין לגביו.
רק כשבני היה מעוניין לנסוע באוטו שלו (מאד מאד אוהב מכוניות ),היה שואל,"אמא איפה האוטו של x?) אז מכאן שחוסר התעניינותו לגביו היום,אינו מוזר לי.
אחזור ואדגיש שעד כמה שהתרשמתי ממערכת היחסים ביניהם,היה לי הרושם שבני הציב אותו בנקודה מסויימת לצרכיו האישיים בלבד ולא פיתח אליו שום קשר רגשי,תלותי,זהותי.
על אף נוכחותו הקצרה בחייו של הילד,הייתי סבורה שעליו לבסס ולבנות את הקשר איתו בצורה שונה,בצורה שבה הילד יירכוש אליו כבוד ואהבה מסויימת שבין אב לבן (למרות שזאת עבודה לא קלה בכלל,עצם העובדה שאינו מגדלו ואינו חלק מסביבתו הטיבעית) .ועם כל מאמציי מהצד להסביר זאת לאביו,לצערי המשיך בטעויותיו הצורמות.מהות הקשר,התבססה על טעויות אין ספור שרק האב היה אחראי להן.
כך שהילד אינו זיהה בו דמות ערכית ומשמעותית בחייו והנני סמוכה ובטוחה בנושא.
מה שהכי כואב לי,שהאב התעסק באותם הדברים שבגינם נשפט למאסר והכניס אליו הביתה אנשים מסוכנים ומפוקפקים,בו בזמן שהבן שלנו נמצא אצלו בבית.
רק לחשוב שיכל לקרות לילד משהו כשהוא נמצא בביתו,או שיכלו לחטוף אותו ככופר מרכבו וכו',מעלה בי דמעות וחוסר אימון באותו אב,שעל אף ההיסטוריה שלו בחיינו,החלטתי שוב להגיש בפניו את עלה הזית לשלום.
כמה אירוני,שאני מתעסקת בהתלבטויות אלה..

שלום ר.י.
אני חושבת שאת לא מבינה אותי נכון. אני לא חושבת שהאיש עצמו בהכרח חסר לו או לא חסר לו. אני שאות שאלה הרבה יותר פשוטה. הילד אמור להבין שאמור להיות לו אבא. גם אם הוא לא קשור למי שאת מכנה X. ילד אמור להבין שצריך להיות לו אבא. הוא אמור לשאול על זה. אני לא מסיקה את בגלל פרטים רלוונטיים כאלה או אחרים שלא ידועים לי. כל ילד אמור להיווצר מאבא מסויים, גם אם האבא הוא נוכח, נפטר חס וחלילה או שתפקידו היה תרומת זרע. אם לילד אין שאלה - איפה אבא שלי? האם יש לי אבא? זה מוזר, כי הוא אמור לראות מסביבו שלילדים אחרים יש אבא. שוב , אני מדגישה, זה לא קשור לאיש הספיציפי הזה יכול להיות שהוא בכלל לא מבין אפילו שזה אבא שלו, אולי זה נראה לו סתם דוד, או פיליפינית, או ליצן. עדיין הוא הוא אמור לחפש מי כן אבא שלו. האם היה מישהו כזה? לאן הוא נעלם. העובדה שהשאלה לא עולה היא מוזרה בעיני, ואני לא מקבלת אותה כפשוטה.

ירדתי לסוף דעתך והבנתי שאת מתכוונת לכך שהילד צריך להתעניין בדמות האב ולאו דווקא בדמות הנ"ל.מעולם לא שאל אותי לגביי אביו,מיהו,מהו וכו'.
כל עוד שאביו היה בסביבה,טרחתי להסביר לילד שזהו אביו ואפילו הייתי פונה אליו בנוכחות הילד כ"אבא".הילד התעקש לאורך כל הדרך לקרוא לו בשמו הפרטי,גם כשהאב ניסה לתקן אותו.
מה לפי דעתך יכול להיות ההסבר לכך?
אני חייבת לציין שמדובר בילד נבון מאד,שער לסביבתו החיצונית ויודע לספר לי על אבא של x ועל אבא של y.

יכול להיות שאבא,מצטייר בעיניי הילד כדבר הרבה יותר קרוב,עפ"י הנורמה שמסביבו.והעניין שהיה שם לזמן כה מוגבל,לא נתנה לילד את התחושה שאכן מדובר ב"אבא שלי".
יכולה להיות עוד סברה,שהילד כ"כ פגוע מבפנים ולא מאמין בקביעות הדמות,שפיתח לעצמו מגננה מפניו ושם אותו בעמדת "עובר אורח".
אני בטוחה שמדובר רק בעניין של בשלות מינטלית,עד שיבקש תשובות מפורטות.
חובה לציין שמדובר בילד בעל דימוי עצמי גבוה במיוחד,בעל ביטחון עצמי וחברתי,מוצלח ומבריק,בעל שמחת חיים ולדעתי מגובש יתר על המידה מילדים בני גילו,שגדלים עם שני הורים.

שלום ר.י.
דווקא בגלל שמדובר בילד כל כך מבריק ומגובש, זה משונה שהוא עוד לא שאל. בהחלט יכול להיות שהוא קורא לאביו בשם פרטי כיוון שלא מרגיש קרוב אליו. זה לא אומר שלא חסר לו הסבר ולא נראה לו משהו משונה בכך שאין לו אבא שנוכח בחייו.
תראי, אני מרגישה זה לא נכון שאני אנסה לשכנע אותך שהילד רוצה לדעת ולא שואל. אנחנו יכולות להסכים שאנחנו לא מסכימות:-) ואת תספרי לו מתי שאת תרגישי שזה מתאים גם מבחינתך.

סמדר,אני מודה לך מראש על רצונך העמוק לעזור ולנתח.
עכשיו אני מגיעה לשורה הסופית,האם את תומכת בי לגביי העניין,שלספר לילד את הדבר שהכי קרוב לאמת בזמן המתאים?
ובואי נאמר שכהפתעה רבה ישאל אותי בזמן הקרוב לאחר שיתערה בחברת הילדים בגן (מציינת שעד עתה לא שלחתי אותו לגן,אולי בגלל זה השאלה הזאת נחסכה ממנו) מי זה אבא שלו והיכן הוא?מה אז לאמר לו?

שלום ר.י.
בהחלט שצריך לספר את הדבר הכי קרוב לאמת בזמן המתאים. איך לעשות את זה זו שאלה מורכבת, היא תלויה בהמון גורמים ואני לא חושבת שזה יהיה נכון להגיד את זה בשתי שורות באינטרנט, אלא רצוי שזה יהיה בייעוץ יותר מעמיק שיאפשר להכיר את כל הסיפור ואותך ואת הנסיבות ואז לבחור ניסוח שיתאים גם לך וגם למה שקרה.
בגדול אני יכולה לומר לך שאפשר להסביר לילד, לגבי הכלא (הרי יש עוד דברים שצריך להסביר פה), שאביו עשה טעות, ובגלל הטעות הזו הוא צריך להיות בכלא. זה לא אומר שעל כל טעות נכנסים לכלא, אבל יש טעויות שעליהם אנשים מבוגרים בלבד נכנסים לכלא. מעבר לזה אני חושבת שכדאי שתתייעצי פנים אל פנים בהדרכת הורים מסודרת.
בהצלחה.

סמדר,
מודה לך מקרב לב על ההתכתבות הנאמנה שטמנה בתוכה,פתיחת אופקים,חידוד נקודות מסויימות ולבסוף ההסכמה שאכן צריך לנקוט בגישת האמת עד כמה שאפשר לעדן אותה,כמובן בזמן הנכון.
שוב תודה רבה ומאמינה שנשתמע במהלך הזמן :)

יכול להיות שאבא,מצטייר בעיניי הילד כדבר הרבה יותר קרוב,עפ"י הנורמה שמסביבו.והעניין שהיה שם לזמן כה מוגבל,לא נתנה לילד את התחושה שאכן מדובר ב"אבא שלי".
יכולה להיות עוד סברה,שהילד כ"כ פגוע מבפנים ולא מאמין בקביעות הדמות,שפיתח לעצמו מגננה מפניו ושם אותו בעמדת "עובר אורח".
אני בטוחה שמדובר רק בעניין של בשלות מינטלית,עד שיבקש תשובות מפורטות.
חובה לציין שמדובר בילד בעל דימוי עצמי גבוה במיוחד,בעל ביטחון עצמי וחברתי,מוצלח ומבריק,בעל שמחת חיים ולדעתי מגובש יתר על המידה מילדים בני גילו,שגדלים עם שני הורים.