נסיגה בגמילה

שלום אמא,
נשמע שאת מבינה מה הבעיה. עכשיו צריך לראות אם אפשר לפתור אותה. את מזהה את הבעיה, כלומר ממה נובעת המצוקה של הילד, ואת מצפה שאם הזמן זה ייפתר לבד. אם זה לא נפתר לבד, את צודקת שהפיתרון הוא לא לכעוס על הילד, אלא לראות איך לעזור לו. אם הוא לא מסתגל לגן ולצהרון, ואף אחד לא עוזר לו עם זה (לפחות בשאלה את לא פירטת איך והאם ניסית לעזור בזה) איזה סיבה יש ילו לוותר על איתותי המצוקה אם המצוקה לא נפתרה?
צריך לדבר עם צוות הגן הצהרון איך להקל עליו, ובמקרה צורך לשקול הוצאה מהצהרון, אם יש צורך ואפשרות.

תודה לך סמדר. אני אכן מנסה לטפל בעניין הצהרון ודברים לאט לאט משתפרים אך בינתיים מה לעשות כאשר הוא מרטיב. האם לומר משהו, להתעלם.
האם להזכיר לו לעשות פיפי? לעיתים אני רואה שהוא צריך ומזכירה לו אך אני מרגישה שזה הופך להיות מאין מאבק כוחות, כאילו אני לוחצת עליו לעשות פיפי. אני רוצה שזה יחזור להיות שלו. חשבתי גם לעשות תכנית חיזוקים. בקיצחר אני מתלבטת כי הוא עוד לא במקום שקט ויציב מבחינת הלו"ז שלו אך אני יודעת שצפויים עוד שינויים בחודשים הקרובים (אח חדש, נסיעה ארוכה של בעלי) כך שכל הזמן יהיו לחצים. מה את חושבת? תודה

שלום אמא,
את צודקת במאה אחוז שזה צריך להיות שלו. לכן צריך להפסיק להיאבק בו, הוא לא צריך שיזכירו לו לעשות פיפי, הוא כבר רכש את היכולת, אז לשם מה?
זה גם נכון שתמיד יהיו לחצים. חלק מהלחצים צריך ואפשר למנוע, וחלק אי אפשר וצריך לעזור לו להכיל. למשל לעזור לו להבין במילים מה קשה לו (אבא נסע ואנחנו מתגעגעים, אולי נכין לו ציור, אולי נדבר איתו בסקייפ וכו').
בסוף כולם נגמלים, זה הרי גם יהיה עבורו לא נעים ומבייש בשלב כלשהו.