אוהב יותר את אמא

שלום דידי,
בנך נמצא בגיל שבו השלב האדיפלי בעיצומו. בגיל הזה ילדים בדרך כלל מעדיפים את ההורה מהמין הנגדי. עם זאת יכולות להיות לכך לעיתים סיבות נוספות.
מה שמוזר בעיני, זה שלפי התאור שלך הוא דחה את בעלך ואת היית זו ששמה לזה גבול. מדוע בעלך לא שם לזה גבול? אם בעלך רוצה להיות משמעותי עבור הילד הוא צריך לקחת תפקיד משמעותי, בדברים טובים וגם ברגעים פחות נעימים מעבר לנוכחות הפיזית שלו.

תודה לך. גם בעלי שם גבולות אך יש מקרים בהם אני משחקת עם בני וכשבעלי רוצה להצטרף, בני דוחה אותו ולא רוצה בקרבתו. אז אני מציבה גבול בו אני לא משחקת איתו אם הוא מתנהג כך.
השאלה שלי היא האם לא היתה צפויה איזושהי תנועתיות בהעדפה ביני לבין בעלי לאורך שלוש השנים שחלפו?
ושאלה נוספת בנושא שעליו שאלתי בעבר. אני פניתי עם נסיגה בגמילה מפיפי בתקופה האחרונה. בני אכן מרטיב הרבה ואת אמרת שכדאי שנטפל בגורם לרגרסיה ולא להיכנס איתו למאבקי כח, אלא להשאיר בידיו את האחריות על הפיפי שלו. אני מסכימה ואנחנו מנסים לטפל בגורם הבעיה (בעיות בגן) אך בינתיים הבעיה עוד לא נפתרה וגם ההרטבה נמשכת. שאלתי היא כזו - במצבים רבים אני רואה את בני מתפתל כאילו הוא חייב פיפי ומתאפק. אם אני מציעה לו ללכת לעשות, הוא אומר שאין לו. אז מה, להתעלם במצבים כאלה? תודה על כל העזרה, דידי

שלום דידי,
גם אם אמורה להיות תנועתיות, את בעצמך ציינת שעד לאחרונה בעלך לא היה מאוד נוכח וזה יכול להיות קשור לזה. בכל אופן אני לא בטוחה שהדרך לטפל בכך היא שאת תדחי את הילד כשהוא דוחה את אבא. את יכולה לפנות לאבא יותר מקום, כמו שהבנתי שאת עושה, אבל את לא אמורה להעלב בשם האבא ולגמול לילד בדחיה תחת דחיה. מותר לילד לא לרצות לשחק עם אבא, עם כל העלבון שבכך עבור האב. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב מישהו אחר או לשחק עם מישהו אחר בצורה כזו, זה לא עובד ככה.
עכשיו כשאת מזכירה את נושא הפיפי ששאלת לגביו בעבר, נראה שבמשפחתכם יש יותר מורכבות כרגע ממה שיכולתי לדעת כששאלת כל שאלה בנפרד.
עקרונית, יכול להיות שיש גם קשר בין נושא הפיפי לנושא היחסים בבית ולא רק לעניין הגן.
יכול להיות שכדאי לכם לשקול ייעוץ משפחתי.
יש משהו שלא ברור לי בדינמיקה שלכם ביניכם וסביב הילד, ויכול להיות ששווה לכם לבדוק את העניינים יותר לעומק, לפני שהם יהיו עוד יותר מורכבים.

סמדר שלום, נראה לי שהובנתי לא נכון כי התנסחתי באופן לא מדוייק והחסרתי פרטים. קודם כל לבי זה שאני שמה גבולות כאשר בני דוחה את בעלי הכוונה היא לא סתם במשחק, היו מצבים בהם בני היה איתי וכשבעלי התקרב, הוא הרביץ לו ואז אמרתי לבני שאני לא מקבלת התנהגות כזו ושעליו להתנצל ולהתנהג יפה (ובעלי הגיב באותו אופן). אני לא דוחה אותו על כך שהוא דוחה את בעלי אלא שמה גבול לאופן שבו הוא מבטא דחיה זו (מכות זו לא אופציה אצלינו בבית). וזה אכן עוזר.
לגבי ההרטבה, בני גמול כבר שנה וחזר להרטיב בחודשיים האחרונים, בתגובה להתחלת מסגרת חדשה שיש בה המון ילדים וצוות לא מספק. הוא אומר חד משמעית שלא טוב לו במסגרת זו ואנחנו במאמצים למצוא לו משהו אחר.
מסיבה זו אני לא מחברת בין שני הקשיים. אשמח להתייחסותך. תודה

שלום דידי,
יכול להיות שלא הבנתי היטב את הסיטואציה שתארת. בכל אופן, בנך נמצא כרגע בשיא המאבק האדיפלי שלו, וכן יכול להיות קשר מסויים עקיף או ישיר בין השלב הזה בהתפתחות לבין הרטבה, כיוון ששני הדברים האלה קשורים פיזית וסימבולית לאיבר המין הגברי אצל בן.
בכל אופן מאחר ואת בעצמך נוכחת שלהציע לו ללכת לשירותים זה לא עוזר, אז למה לך באמת? הרי בסוף זה יצא, הוא לא יוכל להחזיק את זה לנצח, ואת גם לא יכולה להכריח אותו. תהיה אי נעימות, שמי יסבול ממנה בעיקר זה הוא, וזה אמור להיות אינטרס שלו, אם את לא תראי יותר מדי את אי הנוחות שלך ותגנבי לו את ההצגה.
בכל מקרה לא הייתי בהכרח מפסיקה לשחק איתו אם הוא מרביץ לאבא. ילדים בני 3 מרביצים כביטוי לתסכול וחוסר אונים, זה לא ביטוי של חוסר כבוד, כי הם לא כך מבינים לעומק חוסר כבוד מהו. אפשר להעיר לו על כך, אבל לא חייבים לקחת את זה כל כך ברצינות, ובוודאי שלא להעלב מזה, הוא ילד בן 3 בסך הכל. אם הגבת בהפסקת המשחק איתו, יש בכך מבחינתו דחיה, והוא דווקא נורא רצה לשחק איתך, ולדמיין שהוא בן הזוג שלך ושאבא יישאר בחוץ. זה מה שאמור לעשות ילד בגילו. אני לא אומרת שתמיד צריך לאפשר את זה. במקרים כאלה אבא יכול דווקא את זה להפוך למשחק, להגיד לו למשל בצחוק "לי את המרביץ? בוא בוא נלך מכות" וזה הזמן להרים אותו, להניף אותו, לסובב אותו באויר, ולהראות לו שאבא לא נפגע, שיכול להיות כיף עם אבא, ושאבא בדרכו היצירתית לא מאפשר לו בלעדיות על אמא, כי אמא היא בת הזוג שלו.

סמדר שלום, נראה לי שהובנתי לא נכון כי התנסחתי באופן לא מדוייק והחסרתי פרטים. קודם כל לבי זה שאני שמה גבולות כאשר בני דוחה את בעלי הכוונה היא לא סתם במשחק, היו מצבים בהם בני היה איתי וכשבעלי התקרב, הוא הרביץ לו ואז אמרתי לבני שאני לא מקבלת התנהגות כזו ושעליו להתנצל ולהתנהג יפה (ובעלי הגיב באותו אופן). אני לא דוחה אותו על כך שהוא דוחה את בעלי אלא שמה גבול לאופן שבו הוא מבטא דחיה זו (מכות זו לא אופציה אצלינו בבית). וזה אכן עוזר.
לגבי ההרטבה, בני גמול כבר שנה וחזר להרטיב בחודשיים האחרונים, בתגובה להתחלת מסגרת חדשה שיש בה המון ילדים וצוות לא מספק. הוא אומר חד משמעית שלא טוב לו במסגרת זו ואנחנו במאמצים למצוא לו משהו אחר.
מסיבה זו אני לא מחברת בין שני הקשיים. אשמח להתייחסותך. תודה