רגשי אשמה

שלום רב!
בתי בת 5.3. במהלך החודשים האחרונים התנהגותה השתנתה. אציין, שהילדה תמיד קיבלה המון רוך ואהבה והייתה מאוד חמה וטובה. כמובן, שהיו מצבי רוח וגיל השנתיים, כמו רוב הילדים, אבל בסה"כ תמיד הסתדרנו יופי. אנחנו תמיד מדברות על הכל, אני משתדלת להסביר לה מה עושים ולמה. כי אני מאמינה שגם לילד יש דעה והוא אישיות ואני כלל לא מאמינה בכפייה. נראה לי ששמירה על חוקים וגבולות צריכה לבוא מהבנה ולא מפחד. יכול להיות שאני טועה, כי נראה לי שאני ובתי אולי הפכנו לחברות יותר מדי ולכן זאת התוצאה.
כפי שאמרתי, לאחרונה היא בכלל לא מקשיבה לי. מה שאני אומרת לעשות היא לא עושה ומה שאני מבקשת לא לעשות היא עושה. כיאלו הכל דווקא. אני יכולה לפנות אליה עשר פעמים והיא לא מקשיבה עד שאני מתחילה לצעוק. אז היא התחילה להגיד אמא צעקנית היא הזמן צועקת עלי. הסברתי לה שהיא זו שגורמת לי לכעוס ולצעוק וחבל. חוץ מזה, לפני חודשיים היא החליטה שהיא לא רוצה יותר ללכת לחוג ריקוד וזאת אחרי שנתיים. בהתחלה היו כל מני תירוצים כמו כאבי בטן, אין לי כוח ובסוף היא אמרה שהיא פשוט לא רוצה יותר לרקוד. הצאתי לה חלופות אבל היא לא רוצה. בנוסף, היא כל הזמן בתנועה ומדברת בלי הפסקה. יש ביניינו ויכוחים כל בוקר וכל ערב. דיברנו על זה הרבה פעמים והיא מבטיחה להתנהג טוב ולהקשיב לי, אבל לשווא.
אתמול בערב היא בקשה ללכת לבני דודים לשחק. אבל היא לא רצתה להתלבש והשתוללה אמרתי לה שאם היא לא מתלבשת אנחנו לא נלך ונשאר בבית. היא אמרה טוב טוב אני מתלבשת והמשיכה להשתולל. כל פעם שאמרתי לה משהו היא התעלמה ממני וכשהתרגזתי והרמתי את קולי היא פשוט צחקה לי בפנים. תפסתי אותה בזרוע וניערתי פעם אחת. היא איבדה שיווי משקל ונפלה. ואז היא הרימה את העיניים והסתכלה עלי במבט כל כך מפוחד. אני לא אשכח את זה לעולם. הסצנה הזאת עומדת לי מול העיניים. אני לא מפסיקה לבכות... דבר כזה אף פעם זה לא קרה לנו לפני. עזרתי לה לקום ואמרתי לה את רואה למה את גורמת לי. ישבנו באוטו ועוד דיברתי אליה ואמרתי שההתנהגות לשלה לאחרונה גרועה מאוד וזאת התוצאה. היא רק בכתה ואמרה שהיא לא יודעת למה היא מתנהגת ככה אליי. ואז אני התפרצתי בבכי. התחבקנו ובכינו יחד. ביקשתי ממנה סליחה ואמרתי שמה שעשיתי זה לא בסדר ושאני מאוד אוהבת אותה ושאני רוצה לחבק ולנשק אותה ואף פעם לא להכאיב. היא גם אמרה שהיא מבינה הכל.
נראה לי שהכל יצא מהשליטה. וכנראה אני טועה איפה שהוא, אבל אני לא יודעת איפה. אני תמיד מדברת איתה בגובה העיניים ואולי זאת הטעות כי אין סמכות הורית ויוצא שאנחנו באותו מעמד. אני זקוקה שמישהו יסביר לי מה קרה אתמול ולמה ומה עושים הלאה? תודה וסליחה על האורך