מודאגת

שלום, בני בן שלוש, החל השנה גו חדש והשתלב בו בסך הכל בסדר אך אני רואה קושי שגורם לו מצוקה. בגן יש הרבה ילדים, חלקם גדול מהם גדולים ממנו בשנה ויותר. בני מחפש דווקא את קרבתם של כמה מהגדולים ביותר (דווקא כאלה שנהנים להיות הגדולים ומעליבים הרבה מהקטנים) והם אינם מתייחסים אליו או לחלופין דוחים אותו ואף לועגים לו. היו מספר מקרים בהם הייתי עדה למצבים בהם הוא בכח מנסה לדבר איתם והם מתעלמים ממנו או דוחים אותו (וברור לי שזה קורה הרבה גם שלא בנוכחותי). לאחר סיטואציות כאלה הוא נעשה עצבני מאוד, מרביץ לעצמו וניכר שהוא נסער אך לא מוכן לדבר על זה. הוא גם חוזר הביתה עם כינויים שהם מכנים אותו ומאוד עסוק בזה ומידי פעם גם אומר לי שנזמין אחד מהם לביתינו.
אני נקרעת - קודם כל כואב לי לראות אותו נפגע שוב ושוב. כאשר הם פוגעים בו ישירות בפני אני מעירה להם אך אם הם מתעלמים ממנו, אין לי מה לומר להם, הם לא חייבים לשחק אתו. ניסיתי מספר פעמים למנות בפניו את הילדים בגן שהם בני גילו ואשר אוהבים אותו ורוצים בקרבתו ואף אמרתי לו שהגדולים הספציפיים שהוא מחפש את קירבתם אינם מתייחסים אליו יפה ושלא כדאי לו לשחק איתם אך אני מרגישה שזה לא חודר אליו. אני גם משתדלת להזמין חברים בגילו בשעות אחה"צ והוא משחק איתם יפה אך זה לא פותר את העניין. אני יודעת שאין טעם להזמין את הגדולים יותר שכן הפער ההתפתחותי ביניהם גדול מאוד (בני מעט ילדותי לגילו והם כמעט בני חמש).
שאלתי הראשונה היא מה לעשות, כיצד להקל על בני כי אני מרגישה שהוא סובל! מה אני עושה כאשר הוא שוב ושוב פונה לילדים אלה בפני והם מתעלמים? להתעלם? לומר לו משהו?
שאלה נוספת היא מה אני עושה כאשר הוא חוזר הביתה ואומר על עצמו כל מיני מילים מעליבות שהם אמרו לו (כשאני שואלת אות ומי קרא לו כך, הוא אומר שזה הם).
כואב לי כי אני מרגישה שהכנסתי לגן הזה ילד כל-כך תמים ושהוא נפגע בלא שיש לו כלים להגן על עצמו, הם הרבה יותר גדולים ממנו. אם זה היה קורה לו עם בני גילו, זה לא היה כל-כך קשה לי. תודה וסליחה על האורך, הוא רק מעיד על דאגתי הרבה.