התקפי זעם אצל ילד בן 4

שלום שרון
קבלי התנצלותי על זמן תגובה ארוך לשאלתך. משום מה היא "נאבדה" בים השאלות.
לגבי בנך, אנא כתבי מעט יותר: האם זה ככה רק בזמן האחרון? ואם כן, את יכולה לחשוב על אישזשהו שינוי שחל בחייו בזמן האחרון שיכול ליצור תסכול? אם לא, האם את יכולה לכתוב איך היה בתור תניוק? איך מסתדר בגן? האם יש לו חברים וכל דבר אחר שנראה רלוונטי.
ממה שכתבת נראה לי שניסיתם את כל שיטות הצבת הגבולות וזה לא עוזר, לכן אני מציעה לנסות להבין יחד מה קורה בעולמו הפנימי של בנך.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית לגיל הרך

הי,
להלן התשובות לשאלותיך. גם בעבר היו לו התקפי זעם, מאז שהוא היה קטן. זה לא משהו חדש, וזה לא משהו שקורה תמיד. אבל, הוא פשוט גדל, נהיה חזק ועוצמת התגובה גברה. בגן הולך לו מעולה, הוא מאד חברותי ואהוב על כולם. קשה לי לאבחן את הטריגר להתקפי הזעם. זה קורה בדרך כלל אם אחותו "מנצחת" אותו במשהו, אם הוא לא מקבל ממתק שהוא מאד רוצה. בדרך כלל דברים מאד שטותיים. הוא מתחיל לייבב. הוא יכול להמשיך ככה הרבה זמן. שרמת הכעס שלנו על הייבבות עולה, כך גם עולה עוצמת הייבבות. בשלב כלשהו הוא מתחיל להאטם. לא עוזר שאומרים לו שיפסיק, שניקח לו צעצוע אהוב, שנשלח אותו לחדר לפרוק את העצבים. בשלב כלשהו, כשהוא כבר אטום לחלוטין הוא מתחיל "להיתלות" עלי, למשוך לי בבגדים, אני לא ממש מצליחה לנתק אותו וכך אנו ממשיכים לעלות בסולם. בפעם האחרונה פשוט נאלצתי להכניס אותו בכוח לחדר כשהוא צורך ובועט (כי לא הצלחתי להשתחרר ממנו בשום דרך אחרת), סגרתי אותו בחדר. הוא העיף בחדר שלו כל מה שיכול היה ואחרי 10 דקות פתאום היה שקט. כשפתחתי את הדלת הוא עמד כמו שה תמים, אמר שנרגע והתחיל לסדר. קשה לנו לדעת איך להגיב. אני כבר רואה בראש את כל השלבים כשהוא מתחיל עם היבבות. אני בטוחה שזה משחקי כוח, אנחנו רק לא בטוחים איך להתמודד איתם....
חוץ מזה, הוא גם די מציקן לאחותו הגדולה, בכל הזדמנות שיש לו הוא מנסה " להכניס" לה באיזושהי צורה, למרות שהיא באמת ילדה טובה ובאמת לא מציקה לו (אני עוקבת אחרי זה מקרוב).

שלום שרון
כיוון שההתנהגות של בנך אינה אופיינית לגיל, נראה לי שהיא מבטאת מתח ותסכול רב. מסיבה כלשהיא נראה לי שהוא מחפש את קרבתכם הפיסית (נתלה על הבגדים) באופן לא אדפטיבי.
אני מציעה לפנות לאיש מקצוע באיזור מגוריכם, על מנת לנסות להבין את המתחולל בעולמו הפנימי של ילדכם ולמצוא יחד דרך לעזור לו.
בברכה,
שרון באומל
פסיכולוגית קלינית מומחית לגיל הרך