בת 4.5.

בתי בת 4.5 ילדה מקסימה ואהובה. מאז שהיתה תינוקת היתה מאוד חרדתית ובכיינית. חרדת הנטישה שלה בתור תינוקת היתה מאוד גדולה, ומספיק שמשהו היה מסתכל עליה או נכנס איתנו למעלית היא היתה מתחילה לבכות. כיום המצב הוטב והיא אינה בוכה אך מתביישת מאוד כשזרים פונים אליה, בבוקר בגן היא נפרדת בבכי ונרגעת רק אחרי שאנחנו הולכים. כמו כן, היא מאוד מאוד בכיינית - כל דבר גורם אצלה לבכי, אם כועסים עליה על משהו שעשתה, או אם לא מקבלת את מה שהיא רוצה, או סתם כי בא לה לבכות ולא לדבר וכו'......
שנת הלילה שלה לא טובה והיא מתעוררת מספר פעמים כל לילה (פעם לשירותים, פעם לשתות, פעם נפלה השמיכה וכו'). כשהיא מתעוררת היא בוכה וצריך לגשת אליה ולשאול אותה מה היא רוצה ורק אז היא עונה.
דבר נוסף הוא היכולת התפיסתית שלה - נראה כאלו היא מתקשה להבין סיטואציות מסוימות, יכולת הסקת המסקנות שלה נמוכה מאוד. אינה מבצעת משימות כנדרש וזקוקה להסברים רבים.
היא מתקשה לבטא את עצמה ומצפה שנבין אותה בלי שתדבר. מאוד קונקרטית בחשיבתה, למרות שמשחקת משחקי דמיון ויודעת שזה ב"כאילו".
בנוסף, יש לה בעיה גרפית מוטורית עם יכולת ציור נמוכה מאוד. אינה מצליחה להבין איך לרכב על אופניים, להפעיל את הטלוויזיה וכו'.
אנחנו יודעים שיש לה בעיה ו"שמשהו לא בסדר" אך לא יודעים מה בדיוק. כיום התחלנו טיפול אצל מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת, אך זה נראה כאלו אנחנו מטפלים רק בסימפטומים ולא בבעיה עצמה.
שאלתי היא: האם יש טעם לקחת אותה לאבחון פסיכולוגי והאם אבחון כזה יכול להצביע על הבעיה האמיתית שגורמת כאמור לאיחור ההתפתחותי המתואר לעיל.