חרדה

שלום רוית,
בהחלט לא להתעלם. נראה שמרוב רצון לא ללבות את החרדה של הילד, יצרתם מצב שלא מכירים בכך שמה שקרה היה מפחיד.
הילד זקוק להכרה בחוויה שהוא עבר. בכך שתכירו בה לא תיצרו אותה, היא כבר קיימת.
צריך לדבר איתו ולהגיד לו שכרגע הוא פוחד בגלל שכבר קרה לכם בטיול שבאמת נעלמתם אחד לשני, ובטח הוא מאוד דאג וגם אתם דאגתם. צריך לעשות לו את החיבור הזה כדי שהוא יוכל להכיל את הפחד. ואז, אני מקווה הוא יוכל לבכות ולהוציא קצת את מה שהיה ולשאול שאלות ולהיות לא רגוע. לא מייד זה יעבור, אבל לפחות אפשר יהיה לדבר על זה ולעשות לזה עיבוד כלשהו.
אחר כך אפשר להסביר מה צריך לעשות כדי שזה לא יקרה שוב, איך שומרים אחד על השני בטיולים.
עכשיו אתם לא בטיול, אתם בבית ואתם נמצאים לידו כל עוד לא הודעתם שאתם הולכים. צריך להגיד לו את זה. יכול להיות שזה לא מייד יעבור אבל לטווח הארוך זה אמור להקל.

קראתי את השאלה והתשובה ,ומעניין אותי ,אילו ההורים היו חווים עם הילד ברגע שמצאו אותו
בצורה של דאגה ,געגוע ,שימחה ,או אפילו דמעות של אושר שמצאו אותו
אז הילד היה עובר את זה יותר טוב ??
כי זה נראה כאילו הוא פיספס את הרגע[כי אימו הפכה את הרגשות לא למציאות ],אבל זה חוזר לו ,בגלל שהוא לא עבר את זה ??
תודה ,וסליחה עם זה לא מכובד לשאול
יונית

שלום יונית,
כן, בעיקרון מה שאמרת הוא בכיוון הנכון. זה לא בדיוק שזה חוזר לו בגלל זה אלא שזה כל הזמן היה, ואם היה אפשר לתת לזה מקום אז אפשר היה גם להרגיע את זה. אבל מה שכאילו לא קיים, אי אפשר גם להרגיע.