בכיינית בת 3

שלום שיר,
אני מבינה שאת מרגישה מאוכזבת ושחוקה מהקשר עם ביתך. זה באמת מאוד לא נעים כשלילד שלנו שאנחנו משקיעים בו כל כך הרבה יש כל הזמן טענות.
נראה לי שכבר נוצר מצב ששתיכן שכחתן שאתן נורא אוהבות אחת את השניה, והקשר ביניכן נהפך לזירת קרב, שכל אחת מרגישה שעוד מעט יגיע משהו לא נעים, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה -זה קורה.
את מציינת שהיא מקבלת הרבה תשומת לב, השאלה איזו תשומת לב. נראה לי שהבת שלך רגילה לקבל תשומת לב באופן שהיא עושה משהו מרגיז ועל זה היא בהחלט מקבלת הרבה תשומת לב.
השאלה אם ניתן לשקם את היחסים ביניכן ולהתחיל מחדש. האם ניתן לבלות איתה זמן לחוד, ללא אחותה וביוזמתך, לא שהיא נאלצת כל הזמן להרגיש שהיא נלחמת על מקומה באמצעים של משיכת תשומת לב באופן שלילי, אלא שאת מיוזמתך מבטיטחה לה ומקיימת זמן של שתיכן ביחד, משהו נעים וכיפי, שבו היא מקבלת חיזוקים חיוביים רק לדברים הנעימים שלה, לזה שהיא יפה, חמודה מצליחה לבד לעשות כך או אחרת. במהלך המפגשים האלה היא אולי תנסה לחזור למדפוס המוכר של תלונות ובכי כי זה מה שהיא מכירה, חשוב לא להתרגש מזה ולא להיעלב מכך שאת באת עם כוונה טובה ושום דבר לא נראה לה, אלא לדבר איתה על כך שאמא מאוד אוהבת אותה, ואת מנסה שיהיה לכן כיף ביחד, ולהתפשר איתה על מה שהיא מתלוננת, לא ללכת בכוח נגד (פעם פעמיים בשבוע, בשבוע, לא כל הזמן:-)
ולחכות קצת ולראות איך זה משפיע.

תיארת בדיוק את תחושותיי לגבי הימצאות בשדה קרב מול ילדה בת 3, עם כל מה שמשתמע מכך: התנצחויות, מאבקי כוחות (מדובר בילדה סופר נבונה). אני בהחלט אקח לתשומת ליבי את נושא הקצאת זמן איכות לבד איתה.
לגבי העצה שלך, אני מקפידה מאוד לשבח ולעודד את בנותיי בכל הזדמנות. אני משבחת על כל דבר הכי קטן שאפשר ("יופי שהחזרת למקום לבד", "אני מאוד שמחה שסיימת את כל האוכל", "כל הכבוד שהמתנת בסבלנות עד ש..."). שום דבר לא נעלם מעיניי, כל פעולה שלה זוכה ממני לתגובה מחזקת. אני יכולה להגיד בביטחון מלא, שבמהלך היום אני יותר משבחת מאשר נוזפת, לא כי יש לי יותר סיבות לשבח אלא אני מודעת לחשיבות של החיזוקים החיוביים לעידוד התנהגות טובה.

חשוב לי לציין, שלא הרגשתי סיפוק מהקשר שלי עם הגדולה מאז שהיא נולדה. רק לפני שנה בערך בעקבות שינוי בהתנהגותי כלפיה (יותר סבלנות ורוגע, פחות צעקות, שימוש בהבעות פנים שמחות) הקשר השתפר פלאים, קיבלתי ילדה חדשה במתנה, לא האמנתי כמה אני יכולה להינות מהילדה שלי. אבל עכשיו אני לא מצליחה לשחזר את ההצלחה הקודמת שלי. הילדה גדלה, הצרכים מעט השתנו, אולי דרושה טקטיקה אחרת?

האם עליי להתעלם באופן גורף מכל התקף זעם שלה ולחכות שתרגע כדי להבהיר עמה את הבעיה?
מה לעשות במצבים בהם היא מציקה לאחותה?
לאחרונה לאחר שאני מתעלמת מהתקף הזעם שלה היא נעשית מתוסכלת ולכן מכה אותי. כיצד להגיב? אולי בכל זאת כדאי להעניק לה את מלוא תשומת הלב בכל התקף זעם גם אם ללא סיבה מוצדקת? לדעתי, היא עדיין לא יודעת כיצד להתמודד עם התסכול שמציף אותה, ולא מצליחה להירגע לבד.

תודה רבה על עזרתך.

שלום שיר,
תראי, להתעלם לא עוזר, כך את מדווחת. אני חושבת שאפשר לתת הכרה למה שעיצבן אותה, זה לא אומר בהכרח שחייבים לתת לה את מה שהיא רצתה וגם לא באותו רגע.
אלא יותר להגיד משהו שמחזיק את הקושי שלה עבורה, שלא תישאר איתו לבד. כמו למשל " זה מעצבן שאני לוקחת את אחותך על הידיים, גם את רוצה, אני יודעת חמודה, תמתיני קצת ואני אשב איתך לבד לראות איזה ציור הכנת..." וכו'.
בנוסף, את מתארת שהייתה התחברות קשה ילדה מאז שהיא נולדה ומדי פעם התחושה הזו חוזרת למרות שאת מנסה לשקם.
זה דבר שקשור אלייך, לילדות שלך, לקשר שלך עם אימך, ולכל מיני דברים שהילדה הזו מייצגת אצלך באופן לא מודע.
אם את רוצה לטפל בזה יותר לעומק, הדרך היא בטיפול עבור עצמך.
בהצלחה.