אמא מיואשת- התקפי זעם של הבת

שלום מרינוש,
יכול להיות שבאותו רגע אין טעם להסביר, אבל אולי אחר כך כשהיא כבר נרגעת, אז כן.
בכל אופן אם תוכלי לתאר דוגמאות, מתי זה קורה, למה זה קורה יהיה יותר קל לעזור לך.

שלום סמדר,

זה קורה כאשר לדוגמא היא משחקת בלהעביר מים מהבקבוק שלה לבקבוק אחר לכוס אחרת והכל נשפך ואז אני לוקחת לה והיא מתעצבנת שלקחתי את המשחק שלה.

או כאשר לדוגמא מנסה להזיז כסא כבד והוא לא זז אני מסבירה לה שתקח את עגלת הבובות שלה כי הכיסא לא יזוז ואז מתחילה התפרצות הזעם.

בעקרון זה קורה כשאני לא מרשה לה או לוקחת לה משהוא שהיא משחקת איתו או כאשר היא אינה מצליחה לעשות משהוא (סב הסבלנות שלה מאוד נמוך).

אז מתחיל התקף זעם שבו היא נשכבת על הריצפה וזורקת את עצמה בצרחות לכל כיוון.
תודה

שלום מרינוש,
נראה שהבת שלך רוצה לחקור את העולם, בדרך אופיינית וטבעית לילדים בגילה, ואת מנסה להסביר לה שיש מציאות והיא צריכה להבין, שכיסא לא יזוז או שמים נשפכים. העניין הוא יישתכן שכאן יש מקום להדרגתיות וגמישות גדולה ביותר בעזרה את נותנת לביתך סביב היכרותה עם העולם.
למשל, כשהיא חוקרת מה קורה למים כשמעבירים אותם מכלי לכלי, במקום לקחת לה את המשחק, אפשר להגיד משהו כמו:" זה נורא מעניין מה קורה פה, אבל פה קצת קצת מרטיב, בואי נלך לכיור ונשחק שם" באופן הזה את נותנת כבוד ומקום לסקרנות שלה לעולם, ועוזרת לה לפתח אותה בתנאים יותר מתאימים.
או למשל בנוגע לכיסא, אפשר לעשות את משחק: "אוי, הכיסא לא זז, בואי נתאמץ...ביחד, וואו, הוא לא זז, אבלת תראי, תראי מה קורה לעגלה, הנה היא זזה, הופה..." וכו',
תנסו להבין מנקודת המבט שלה איך אפשר לרכך את המפגש שלה עם המציאות שלא תמיד נעימה ולהסביר לה ולהפוך את למשחקי ושמעשע.
הבעיה כאן היא לא בעיה של גבולות, אלא של איזו קבלת פנים העולם עושה לה ואיך אתם מתווכים לה את העולם. העולם מספיק נוקשה גם ככה, והיא תלמד את זה בעצמה, אל תדאגי, ככל שתהליך ההסתגלות שלה יהיה יותר ידידותי ומעודד סקרנות כך ההתפתחות שלה תתקדם.

סמדר,

אני מודה לך על מה שכתבת ואכן יש לא מעט אמת בדבריך ואני אנסה ליישם את זה
ברצוני לשתף אותך בדוגמא נוספת שארעה היום ולשמוע ממך מה דעתך. ביתי אוהבת שאני משמיעה לה ברכב את דיסק השירים הקבוע שלה. כאשר אני מעוניינת לשים מוסיקה אחרת ברקע או חדשות היא צועקת וצווחת תוך כדי ששורטת את פניה כי היא מתטסכלת שלא עשיתי את מה שביקשה.
היום אמרתי לה שאני אשים לה את השירים אחרי שנשמע חדשות . מה שלא עזר והתחילו צרחות במשך כ-עשרים דקות עד שהגענו לבית וכאשר הגענו הפלא ופלא היא היתה רגועה כאילו כלום לא קרה.
האם הדוגמא עדיין לא קשורה להצבת גבולות לדעתך. ?

אני פשוט רוצה להבין כיצד להתנהג נכון במיוחד בגיל הזה - שהוא גיל מכריע בקביעת גבולות וכישורים חברתיים.
ואני מתחילה להתיאש .

שוב תודה על כל העזרה

שלום מרינה,
זו אכן דוגמה קצת שונה מהדוגמאות הקודמות. לפעמים אין ברירה וילד צריך להסתגל למציאות, כמובן שלא ייתכן שהיא תכתיב כל הזמן איזו מוזיקה שמים באוטו.
אני חושבת שכאשר יהיו לה כלים נוספים, שיתפתחו עם שינוי ההתייחסות הכללית שלכם למקומות שבהם היא מתוסכלת, זה ישפיע עם הזמן גם על אירועים כאלה.
הייתי לוקחת באוטו דברים שהיא יכולה להסתכל בהם או לשחק איתם, והייתי מכינה אותה לפני הנסיעה מראש, שלפעמים נשמע את המוסיקה שלה ולשפעמים דברים של המבוגרים, ובזמן הזה היא יכולה להסתכל בספר תמונות שלה. אני חושבת שהיא בוכה ומתוסכלת לא רק בגלל שהיא חושבת שהיא מכתיבה עכשיו את העניינים אלא בגלל שהמוסיקה באוטו מחזיקה אותה, נסיעה לילד קטן זה קשה, הוא לא יכול לנוע, אין לא שליטה על הסיטואציה, הוא לא תמיד יודע לאן נוסעים, כמה זמן זה ייקח, הזמן לא מוחשי לה. לפעמים אם אנחנו נותנים לה כלים אחרים להחזיק את עצמה יהיה לה יותר קל.