דחייה וכעס על הכאת אח קטן

שלום רב,
בתי הבכורה בת שנתיים ו-3 חודשים, מאוד פקחית ומפותחת, מאוד וורבאלית וכיום בודקת כל גבול אפשרי ומאתגרת אותנו כהוגן. לרוב אני משתדלת לתת לה את מלוא תשומת הלב ולהכיל את התסכולים, הכעסים וה"מבחנים" שהיא מעמידה לנו ולהגיב עניינית תוך העברת מסר ברור של-מה מותר ומה אסור. אך לפעמים, כמו כל בן אדם גם לי יש ימים של חוסר סבלנות וחולשה. בימים אלה מאבק הכוחות ביני לבינה "מאתגר" ביותר ואז גם אני "נופלת" למלכודת הכעס, הצעקות והעונשים ("לכי לחדר עד שאקרא לך וכו'").
שלשום בערב היה אירוע שמבחינתי היה חריג ואני חרדה מאוד לגביו: לאורך היום בתי לא התנהגה יפה ובדקה גבולות כל הזמן. כל אותו יום הייתי מאוד חסרת סבלנות כלפיה והיא מצידה הגבירה את התנהגותה הלא יפה. השיא היה שהיא נתנה מכה לאחיה הקטן (בן 8 חודשים) והוא מאוד בכה. התגובה שלנו ההורים היתה כעס מאוד גדול עליה וצעקות של "מה עשית לו?". היא לא ענתה, נראה היה שהיתה מבוהלת מהבכי של אחיה ומהתגובה שלנו והסתכלה על ספר שהחזיקה ביד. בתגובה חטפתי לה את הספר ושוב שאלתי בצעקה "מה עשית לו?". ואז היא אמרה שנתנה לו מכה. צעקתי "למה". היא לא יודעת כמובן להסביר בגילה למה. צעקנו עליה שתיכנס למיטה ושהיא הולכת לישון. היו לנו אורחים וללכת לישון היה גם הפסד של להיות עם האורחים. היא בכתה מאוד וצרחה שהיא רוצה שאקח אותה בידיים. צעקתי עליה שאין ידיים, שלא מגיע לה והחזקתי את אחיה בידיים עד שנרגע. בשלב מסויים לאחר שנרגע והשכבתי אותו במיטה גם יצאתי מהחדר ואמרתי לה בטון כועס "לילה טוב". בת זוגי נשארה בחדר, אך היא רצתה רק אותי ולא הפסיקה לצרוח. בשלב מסויים גם בת זוגי יצאה מהחדר והשארנו אותה עוד 10 דקות צורחת לבד בחדר (עם אחיה שנרדם בינתיים). לאחר שכבר הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשמוע אותה ככה(עברה כבר לפחות חצי שעה מתחילת האירוע), נכנסתי לחדר וניסיתי שוב להסביר לה למה אני כועסת. אך דבר ראשון היא רצתה רק שאחבק אותה. חיבקתי אותה והיא לא רצתה לשחרר אותי בכלל וחיבקה אותי חזק מאוד. תוך כדי חיבוק דיברתי איתה והיא הבינה למה כעסנו עליה. לאחר כמה דקות, עליתי איתה למיטה, חיבקתי אותה והרדמתי אותה תוך כדי שאמרתי לה שאני אוהבת אותה, שהאמא השניה שלה אוהבת אותה וכך גם אחיה הקטן. למחרת דיברנו איתה על זה רק מהבחינה של מה שהיה ולמה כעסנו והיא הבינה. היא מתנהגת כרגיל והכל בסדר ולמחרת היה לנו יום מדהים, אבל אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שהגזמנו עם התגובה שלנו ושאולי יש לה טראומה מזה שעזבתי אותה לבכות ולצרוח ודחיתי את בקשותיה לחיבוק וידיים. אשמח לקבל הערות והארות לאירוע זה. תודה,
רויטל