בחירתפסיכולוג/מטפל לבת 3

שלום לך,
אתה שואל שאלות טובות ונכונות. אכן יש פסיכולוגים (בעלי תואר שני שסיימו התמחות קלינית, לגבי הדרכת הורים מתאימים גם פסיכולוגים שסיימו התמחות חינוכית), פסיכותרפסטים (עובדים סוציאלים קליניים בעלי תואר שני שסיימו בית ספר לפסיכותרפיה) ומטפלים באומנות שהוכשרו לעבוד עם ילדים. אכן הדרך הנכונה ביותר להגיע לאיש מקצוע טוב היא לבקש המלצות, אכן זה מביך לעיתים לבקש אותם, ואכן טיפול פסיכולוגי דורש אמון ויכולת להיפתח. הכל נכון.
לא ציינתם גם מה הבעיה שבגללה אתם פונים, ייתכן שזה היה מקל עלי לכוון אתכם. בכל אופן, לא כל כך נהוג בגיל הזה (אם כי זה כן קיים ונעשה) לטפל בילד ישירות, אלא נהוג יותר לסייע באמצעות הדרכת הורים, או טיפול דיאדי, שזהו טיפול משולב כשההורה והילד משחקים ביחד בחדר והמטפל צופה בהם ועוזר לטפל בקשר ביניהם, אם הבעיה נובעת מהקשר.
בגיל הזה יש אפשרות לפנות דרך קופת חולים למכון להתפתחות הילד ולקבל גם שם טיפול ריגשי והדרכת הורים. כמו כן, יש אפשרות לקבל המלצה לטיפול פרטי, אם בכך אתם מעוניינים, דרך אנשי חינוך כמו הגננת, או אנשי מקצוע כמו רופא הילדים שלכם.
קיימת כמובן האפשרות, להפסיק להתבייש כל כך. ממה אתם בעצם מתביישים? יש לכם בעיה, אתם לוקחים עליה אחריות ורוצים לטפל בה, לדעתי תופתעו לשמוע כמה ממכריכם סבלו מבעיות דומות ויש להם המלצות לתת לכם.
גם אחרי שקיבלתם המלצות, זה לא אומר שאתם מרגישים נוח עם כל איש מקצוע, ובכל מקרה הפגישה הראשונה היא בדרך כלל רק איתכם, ולא עם הילדה, ובה איש המקצוע אמור לנסות להבין את הבעיה ואתם אמורים לנסות להבחין האם נראה לכם שנוח לכם איתו והאם אתם מרגישים שבאופן כללי הוא מבין עניין ואתם סומכים עליו. מותר לנסות פגישה או שתיים ולקחת זמן לחשוב, ולנסות מישהו אחר. עם זאת, אם כבר החלטתם, חשוב להתמיד.

ראשית, אני רוצה להודות לך על תגובתך המהירה והמפורטת :-)
אני אפרט מס' בעיות שעמן אנחנו מתמודדים:
רוב מוחלט של הזמן הילדה מתנהגת יפה מאוד, היא רגישה ונבונה והכל בסדר.
אבל לעיתים יש התנהגויות בעייתיות:
1) היא משתמשת במילה "מגעיל" בתדירות גבוהה. היא אומרת את זה
לנו כשהיא כועסת עלינו. לפעמים היא מזכירה את המילה הזו גם בהקשרים
לא מובנים, ללא כעס. למשל: אנחנו הולכים לתת אוכל לחתולים ליד ביתנו, וכשהיא
רואה את אחד החתולים היא צועקת לו את זה, למרות שהיא לא נגעלת ממנו.
התחושה היא שיש לה קצת "אובססיה" למילה הזו (המילה יכולה להשתנות מסמן לזמן.
לאחרונה היא אומרת "מסריח" והיה גם "אני לא אוהבת אותך")
2) לעיתים היא ממש מרביצה לנו כשהיא כועסת. אשתי גם מאוד חוששת מהעניין מאחר והיא בהריון.
(שזה כמובן נושא בפני עצמו בהקשר לילדה, אבל יש לציין שהבעיות לא החריפו או צצו בעקבות ההריון). או שהיא עושה דברים קיצוניים אחרים כמו לזרוק צלחת מלאה אוכל על הרצפה, או לזרוק את
כל הצעצועים בחדר. אני תוהה מה הדרך הנכונה להתמודד עם זה, ואיך למנוע את זה?
3) יש לה כל מיני דברים חסרי פשר שמעצבנים אותה:
א) הרבה התעסקות עם הקוקו/צמות. לפעמים היא מחליטה שהקוקו שלה לא טוב
והיא נכנסת למצב של השתוללות בעקבות זה. זה גם יכול לקרות אם במקרה נגעת לה בקוקו.

ב) עוד דוגמא: יש לנו בבניין שני גרמי מדרגות לצד זה. בד"כ חשוב לה שהיא תלך בשמאלי ואני
בימני (איך שהיא מחליטה באותו יום) וכל ניסיון למנוע את זה מלווה בצרחות והתעקשות שלא לרדת במדרגות.
ג) התנהגות שונה בבית מבגן: בגן היא הולכת לבדה לשירותים, ובבית מתעקשת שנלך איתה. פעם הגענו לגן והיא הייתה צריכה להתפנות ובגלל שהייתי נוכח עדיין - התעקשה שאקח אותה.

הערה נוספת: בשנה שעברה הגננת התלוננה עליה הרבה. בתחילת השנה, כשהכנסנו אותה לגן חדש אשתי אמרה לגננת שייתכן ותהיינה בעיות. בחודשים הראשונים בגן, בערך עד חנוכה, קיבלנו משוב מאוד חיובי מהצוות , שפשוט אמר לאשתי שהיא דאגה לשווא בתחילת השנה.
אבל מנקודת זמן מסויימת התחילו תלונות קשות בסגנון מה שתיארתי לעיל.

בהתייחסות למה שכתבת בתשובה, ברור לי כי אנחנו ההורים הם אלו שצריכים לשבת מול גורם מטפל, אבל אין לי ספק שהגורם המטפל צריך גם לבוא במגע עם הילדה כדי להבין אותה.
אני גם רוצה להוסיף שתחושתי היא שהטיפול הטוב ביותר שהיה יכול להנתן הוא מעין "תואם סופר נני" שבו המטפל מגיע לביתך ורואה את הסיטואציה בזמן אמת. אני מאמין שהייתי בוחר בקו זה, אלמלא היה כה יקר. בכל מקרה, האם תועלי לציין מה דעתך על טיפול מעין זה?
תודה רבה!

שלום לך,
אכן נראה שיש קשיים עם הילדה. אני חושבת שטיפול "תואם סופר נני" יכול מאוד לעזור, אבל גם הדרכת הורים ואפילו בלי לפגוש את הילדה יכולה להיות מאוד יעילה כאן.
חלק מההתנהגות של הילדה נראית לי חרדתית (סירוב ללכת לשיורתים ללא ליווי וההתעקשות בעניין המדרגות) וההשערה שלי שגם החרדה שלה וגם ההתנהגות התוקפנית שלה קשורה לכך שהיא חווה אתכם חלשים וחרדים משום מה. או בגלל שהתגובות שלכם מאוד חרדות, או בגלל אוירה כללית בבית שבה היא מרגישה שלא תמיד ברור שאתם כתובת ברורה וחזקה לקשיים שלה. לא מכוונה רעה כמובן אלא אולי בגלל כאמור דאגה וחרדות שלכם או חוסר בכלים ומיומנויות.
הדרכת הורים רגילה לגמרי יכולה מאוד לעזור כאן. ייתכן שיהיה צורך לפגוש את הילדה כדי להתרשם, אבל לא בטוח שגם זה הכרחי.