ילדה בת חמש וחצי

בוקר טוב!
מתנצלת על האורך מראש אבל נראה לי חשוב לתת קצת רקע. בתי בת חמש וחצי. ילדה נבונה ומפותחת. בגיל 3 היא נכנסה לגן ועד אז אני הייתי איתה או אימי. היה גן פרטי מעולה היום היא שם בצהרון. השנה היא עברה לגן חובה. נראה שהתאקלמה ללא כל בעיה והולכת לשם כל בוקר עם רצון. מגיל שלוש היא הייתה בחוג ריקוד. היא מאוד אהבה לרקוד ואם נאלצנו להפסיד שיעור מסיבה כלשהי זה היה מעציב אותה. גם המורה בחוג מאוד שיבחה אותה על כישרונה. אציין רק שהילדה סובלת מעצירות מגיל צעיר מאוד ועקב כך לסירוגין מכאבי בטן. עשינו בירור מקיף וללא כל ממצא אורגני. בתחילת שנת הלימודים שמתי לב שחצי שיעור היא רוקדת ואחר כך עומדת בצד. היא הסבירה שזה בגלל היא עייפה ואין לה כוח. לפני כחצי שנה היא התחילה לסבול מכאבי בטן חזקים. היא אמרה שעקב הכאבים היא לא יכולה לרקוד וכך עזבה את החוג. ניסיתי כל מיני "שכנועים" כדי שתחזור, בהתחלה היא אמרה שזה בגלל הכאבים בבטן אבל בסוף היא אמרה שהחליטה שהיא לא אוהבת לרקוד. מה שכן, הכאבים היו לא רק בחוג אלא הם הופיעו בכל מקום ובכל שעה - בגן, בבית, בשעות אחר"הצ, במסיבות ובהצגות. הילדה נראתה ממש סובלת. כבר עשינו את כל הבדיקות האפשרויות. הרופה אומרת שכנראה מדובר בבעיה פונקציונלית. בחצי השנה הזאת הילדה נהייתה מאוד רגישה. יש לה רגישות גבוהה מאוד לכאב. על נגיעה או סריטה קטנה היא נכנסת לאיסטרי. יש לה התפרצויות בכי והיא נוטה להיות הרבה עצובה. היא רואה בהכל רק את הצד השלילי. היא אומרת הרבה אני לא אצליח, לא אזכור, לא אדע. גם דברים שעוד לא קרו ואולי גם לא יקרו בכלל היא חושבת עלהם כאילו זה יקרה וזה ויהיה לא טוב. לדוגמא, בצהרון הביאו להם גור כלב. היא מאוד התלהבה ושיחקה איתו המון ובאה הביתה שמחה. כשסיפרה לי עליו פתאום נהיתה מאוד עצובה ואמרה שהוא עוד מעט יגדל והתחילה לבכות. אמרתי לה שהיא יכולה להינות ממנו עכשיו כשהוא קטן וגם אחר כך כשיגדל ואין צורך להיות עצובה מראש כבר עכשיו. וכך עם כל דבר, כאילו לא יכולה להינות ממה שיש ומחפשת סיבה להיות עצובה. בנוסף, יש לה חוסר מוטיבציה מוחלט. וזאת ילדה שהייתה סקרנית מאוד ועושה המון דברים כמו עבודות יצירה, משחקי שולחן, קריאה. למשל אתמול היא שיחקה עם הכלבה שלנו ופתאום התחילה לבכות ואמרה שהכלבה רוצה לנשוך אותה. הבכי הלך וגבר והיא לא הצליחה להרגע. לקחתי אותה ושכבנו ביחד במיטה. כשניסיתי לדובב אותה והיא התחילה לספר לי שהיא חולמת בלילה על מכשפות ומפלצות. לא היה לי מושג. היא לא בוכה משינה ולא מתעוררת. אחר כך אמרה שבגן יש ילד שמציק. הוא מציק לכולם וגם לה. על זה אני ידעתי כי גם הגננת אמרה שכבר כמה פעמים דיברו איתו ועם ההורים שלו. בסוף היא אמרה " אני אלך מהבית הזה!". וזאת לא הפעם הראשונה שהיא אומרת את זה. בפעם הראשונה כשזה קרה אמרתי לה שאנחנו לא עוזבים את הבית שלנו. כולנו משפחה ואוהבים אחד את השני, אוהבים אותה. איך מתמודדים עם זה? תודה